ניסוי ותוצאה פרק רביעי.

מי שראיתי במראה היה שונה לגמרי מהקונור שאני הכרתי. הקונור שאני זוכר מהתמונות שהבטתי בהן כשהתגעגעתי הביתה היה נער חיוור, נמוך ומעט עגלגל, אם שיער שחור בתספורת קצוצה מכוערת ופרצוף שמנמן וחייכני. עכשיו עמד מולי גבר גבוה, אם לסת מסותתת, רעמת שיער שחורה ופרועה, אם גוף שרירי ומסורג ומבט פראי בעיניים כחולות גדולות. לרגע חשבתי שזו תמונה או שזה חלון ומישהו אחר עומד מצדו השני, אך ככול שהעמקתי במבט הבחנתי בפרטים ששייכים רק לי, כמו הצלקת הקטנה ליד הגבה כשנחתכתי במבצע הראשון שלי, נקודת החן ליד האוזן השמאלית וכמובן הכיתוב שעדיין נשאר על הזרוע שלי. אני מניח שהדיו הזאת לא יורדת. כמה זמן עבר מאז שהבטתי במראה בפעם האחרונה? חודש? חודשיים? חצי שנה? מדהים כמה מהר אפשר להשתנות בתנאים מסוימים. אימארה נכנסת לאוהל כשבידה קערה נוספת ומגבת תלויה על זרועה. היא מביטה בי, במראה ואז שוב בי, הפעם במבט של סלידה שהתאמצה בבירור להסתיר. "אני רואה שאתה אוהב להסתכל במראה." היא אומרת. "מה?" אני מביט בה כמו דביל כמה שניות עד שאני מבין למה היא מתכוונת. אני רכון מעל למראה כמו איזה סנוב שבוחן את עצמו בשביל לוודא שלא קפץ לו שום דבר על הפנים. "לא לא! כלומר…אני פשוט לא רגיל לראות את עצמי ככה. הנה תראי." אני שולף מדש מעילי שהושב לי באורך קסם (לא שהופתעתי או משהו,) תמונה קטנה שתמיד שמרתי שם ליתר ביטחון. היא מביטה בתמונה למספר רגעים ואז מביטה בחזרה אלי. "אתה עובד עלי נכון?" היא שואלת ונועצת בי מבט בעיניים הצהובות שלה. "לא. נשבע שלא." אני משיב ולא יכול שלא לחייך לעצמי חיוך קטן. "אתה ממש דומה לאח שלך." היא אומרת לבסוף. טיילר! "את יודעת איפה הוא?" אני שואל. "בוא." היא משיבה לי קצרות ואנחנו יוצאים מהאוהל. בחוץ שוררת סביבנו חשכה. אנחנו נמצאים בקרחת יער וסביבנו אוהלים גדולים אם סמלים שונים: שמש, גל, אגרוף, עלה, סלע וציפור. אימארה מובילה אותי אל תוך האוהל אם השמש. טיילר יושב שם בסיכול רגליים ובוהה בדף שמונח על השולחן. כשאני מתקרב הוא מביט למעלה ומתנשף בהפתעה. "קונור?! אתה גבוה ממני בחצי ראש מה קרה לך?!" הוא מתנפל עלי בחיבוק דוב כשאני שם לב למשהו מאחורי האוזן שלו. אני שולח יד לגעת בו ואז אני מבין, העצם הזה הוא….