ניסוי ותוצאה. פרק ראשון.
טוב, אני מודה, המצב יכול היה להיות טוב יותר, אבל לפחות אני לא מת. עדיין. ברגע זה אני כבול למיטה מוזרה ברצועות עור, חצי משותק ומסומם. מכל המידע שהפקתי מטלאי העירנות הלא-רציפים שלי, נמצאתי, פרנק נהרג ואני נלקחתי למעבדה למטרות מחקר, לא בדיוק הצלחתי לקלוט למה. במקרה שאתם תוהים, לא, אני לא בן אדם. אני סוג של הכלאה בין בן אדם לחיה מסויימת, קודם אני חושב שידעתי אבל כל סמי ההרדמה האלה מקשים עלי להיזכר. צוהר קטן נפתח בתחתית הדלת וחתיכת בשר מעופשת מושלכת פנימה. רצועות העור משתחררות ואני מזנק עליה וזולל אותה כאילו היא הייתה…אה…אוכל טוב יותר? כנראה הייתי חיה טורפת. אני לוקח רגע להביט על עצמי. אני שם לב שמשהו כתוב לי על הזרוע בדיו שחורה. אני מצמצם את עיני ומנסה לקרוא: "ממצא #103" זה השם שלי?! מוזר…פתאום הדלת נפתחת בקול חבטה ושלושה אנשים בחלוקי מעבדה לבנים פורצים פנימה. כל אחד מהם מחזיק מקל שחור ומחודד. אחד מהם צועק אל תוך מכשיר קשר: "אדוני! הוא התעורר! שנשלח אותו למזרקה?" רעש סטטי קצר…"כן. ותזדרזו. צריך לאסוף עוד שניים." "המזרקה?" אני שואל. אחד האנשים נועץ בי מבט מקפיא של שנאה ומחטיף לי בפנים אם המקל. הכאב מתפרץ. אני מרגיש כאילו קיבלתי פרץ אדרנלין רק חזק פי אלף. כל שיערותי סומרות, שדה הראייה שלי מאדים ואני נופל. שוקרים חשמליים, אני נזכר. "אם אתה מעז להשמיע עוד מילה עלובה אחת אני אדאג שלא יאכילו אותך שבוע." האיש מתיז ופונה אל חברו. הם מחליפים מילים ספורות ואז מהנהנים לשתי דמויות שעמדו מחוץ לתא. שתי הדמויות נכנסות פנימה ותופסות אותי מתחת לכל זרוע. אני כמעט ומתחיל להיאבק ואז נזכר: חשמל. אל תיתן להם לחשמל אותך עוד פעם. אני מרפה את גופי בחולשה מעושה ונותן להם לגרור אותי אל-תוך חדר לבן ענקי מלא במיכלי מים ענקיים מקצה לקצה. איש בחולצה אדומה ומשקפיים מתקרב אלינו. "נו נו, מה יש לנו כאן? ילד הפלא שלנו! אתה מוכן לקחת אמבטיה?" דבר אחד עולה לי בראש: "רק לא מים! אני לא יכול לשחות!" שני השומרים מניפים אותי באוויר והדבר האחרון שאני זוכר לפני הפיצוץ זה גל מקפיא של קור…וחשכה.
תגובות (4)
כל הכבוד
את דירגת אותי?
מעניין.
נורא נחמד