נדודי שינה בבית מלון – פרק 1

ההורים זירזו אותי בזמן שאני מזיע כולי תוך כדי גרירת המזוודה שלי ביד אחת וביד השנייה מזוודה של האח הקטן שלי. לשתיהן לא היו גלגלים.
הפלתי את שתי המזוודות ברגע שעמדנו בקבלה ומחיתי זיעה עם היד שלי.
"עכשיו לוק יחזיק את המזוודה שלו!" אמרתי.
"לא רוצה" אמר לוק.
"באמת, ג'יי, לוק עדיין לא מסוגל להרים את המזוודה שלו, זה כבד לו" אמר לי אבא.
"נו, אבא" התעקשתי.
הוא לא ענה לי. לוק הוציא לי לשון.
רציתי מאוד לחנוק אותו אבל ידעתי שעוד בסוף ישאירו אותי במלון בזמן שהם מטיילים. זה ממש לא היה הוגן. הם אף פעם לא כעסו על לוק. גם כשהוא צייר לי ציור חמוד עם לורד על הקיר בחדר ההורים חשבו שהציור מדהים. ממש פיקאסו קטן. צייר ריבוע עקום ואליפסה עם שתי קויים וקרא לזה סמיילי.
החדר שלנו (לרוע מזלי) היה בקומה השישית, ממש בסוף החדר מה שאמר… תשובה נכונה – עוד כאב גב. לא מספיק שהזענו מהרגע ששמנו את הרגל בישראל, לא מספיק כל הבדיקה הבטחונית ולא מספיק שבזמן הטיסה אני הקאתי על הרצפה של המטוס?.
בכל מקרה, בסופו של דבר התמקמנו בחדר שלנו – חדר מספר 543. השלכתי את המזוודות על הספה.
לוק התיישב על הספה והחליט להתנחל שם מול הטלוויזיה.
הוא זפזפ בין הערוצים והתבאס לגלות שהכל בעברית. הוא לא מצא שום תוכנית באנגלית, בטח שלא את הסרטים המצויירים הטיפשיים שלו.
"ג'יי, למה הכל כאן בשפה מוזרה" שאל לוק.
"בגלל שבישראל מדברים עברית" אמרתי.
"לא מדברים ישראלית?" שאל לוק.
"לא, כמו שהסברתי לך קופיף קטן, מדברים כאן עברית" אמרתי.
"ג'יי! דבר יפה לאח שלך!" כעסה עלי אמא.
"אבל הוא מציק" מחיתי.
"זאת לא סיבה, אולי תלכו ביחד לחקור את המלון" הציעה אמא.
"אבל ממש לא בא לי לחקור את המלון" התלוננתי "זה מלון? מה כבר נמצא בו? מזוודות? פסנתר בלובי? פקידות קבלה?".
"אני רוצה את המקום שבו הילדים מבלים בו" אמר לוק.
"אז לך, יותר טוב" אמרתי.
"ג'יי, תחפש עם אחיך איפה המקום הזה" אמרה לי אמא.
"אבל למה?!, אוף" התלוננתי.
בסופו של דבר הלכתי עם לוק למתחם לילדים הקטנים.
ידעתי כבר מראש שהולך להיות פאתטי להפליא לאור העובדה ששתי המדריכות היו לבושות כמו ליצניות עם צבע פנים. לוק מיד התרגש והתחיל לרוץ לכיוון הצבעים. מרוב התרגשות הוא התחיל לצבוע עם הידיים בגואש וכל הידיים שלו, החולצה ואפילו השיער הבלונדיני שלו התלכלכו בצבע כחול. לוק הסתכל סביב ופתאום קלט את צעצועי המכוניות. שאחת המדריכות קלטה אותי היא הסתכלה עלי עם חיוך ואמרה לי בשמחה משהו בעברית שלא הבנתי.
"מה?" שאלתי אותה באנגלית.
"אתה רוצה להצטרף?" היא שאלה אותי באנגלית קלוקלת.
"לא" אמרתי והסתובבתי.
"אבל למה?" שאלה המדריכה.
"גברת אני בן 15" אמרתי.
"הגיל לא קובע" היא אמרה.
לוק שבר מכונית צעצוע.
"אופס" הוא אמר ולקח אחרת.
"לא!" צעקה המדריכה "עזוב מיד את הצעצועים האלה!".
לוק התחיל לבכות בגלל שהיא צרחה עליו.
"השתגעת?, באיזה זכות את צורחת על האח הקטן שלי?" שאלתי אותה.
"הוא נזק" היא אמרה.
הייתה שם דלת צהובה גדולה שהיה עליה שלט בעברית. לוק ניסה לברוח אליה אבל המדריכה השנייה חסמה אותו מלהיכנס אליה.
"מחוץ לתחום!" היא הכריזה.
לוק בכה עוד יותר חזק ורץ אלי.
הרמתי אותו על הידיים, נתתי לו נשיקה ולקחתי אותו משם.
…
למזלי היה בחדר מחשב אבל לרוע מזלי על כל שעת חיבור לאינטרנט צריכים לשלם הרבה כסף. אבל הייתה לנו שעה אחת חינם לגלוש אז חיפשתי תרגומון מעברית לאנגלית. מזל שיש לי זיכרון צילומי. זכרתי את האותיות על השלט ולכן העתקתי את האותיות מהמקלדת באנגלית שזכרתי. יצא לי התוצאה "חדר צוות, אין גישה. הנכנס ייענש".
לוק התפנק על הברכיים של אמא. היא כבר שטפה אותו. בהתחלה שהוא חזר מלוכלך ובוכה היא כעסה עלי עד שהוא, בכבודו ובעצמו הודיע לה שאני לא עשיתי כלום.
הוא אפילו קיבל גלידה בטעם וניל כפיצוי על עוגמת הנפש.
…
לוק ואני היינו צריכים לישון ביחד על הספה שנפתחה למיטה גדולה בזמן שההורים ישנו על המיטה הזוגית.
לא הצלחתי להירדם.
"ג'יי" לחש לי לוק "בא לך ללכת למשחקייה?".
"למה?" שאלתי "הם אנשים רעים".
"אבל אולי נוכל להיכנס לדלת" אמר לי לוק.
"משעמם לי פה גם ככה, אז בוא נצא" אמרתי ללוק "רק אל תעשה רעש ואל תפריע".
התגנבנו בשקט מהחדר ונכנסנו למעלית.
"אתה זוכר באיזה קומה זה?" שאל לוק.
אוי לא, ממש לא זכרתי.
זו הייתה קומה אחת או שתיים?.