נגד הטבע פרק 17

נכנסתי באיטיות לחנייה, יצאתי מהאוטו ולבשתי על פניי את המסכה הכי שמחה שיכולתי לשלוף.
סופיה התחילה לתכנן את החתונה שלנו ולביתה הביאו מגוון של הזמנות, מעטפות, עוגות, מנות ראשונות, מנות עיקריות, קינוחים ויינות. כל דבר שהחתונה צריכה כדי להיות מושלמת.
היא תכננה ככה שכל חדר יהיה בנושא אחד, חדר לעוגות, חדר למפיות, חדר להזמנות ומעטיפותיהן וכן הלאה.
הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו הוא מתי לשלוח את הצוות חיסול לאזור הפרברי הישן של לונדון כדי למצוא את קליאו ואולי להתנקש באנה, שתפסיק כבר לחטט.
איך יכול להיות שככה גידלתי את הבת שלי? אה אני לא.
אנה נוטה להזכיר לי שסבתא רבא קלאודיה טיפלה בה ולא אני או סבתא ויקטוריה, אני גידלתי את מייגן להיות כמוני, אנה גודלה לחקור וללמוד כמה שיותר ותמיד למצוא פתרונות.
הג'וק הזה שנכנס בה, למצוא תרופה לאינטקטיליס, אני לא מבינה מאיפה זה הגיע לה.
טיפלתי בה טוב הרי, לא? נתתי לה את מבוקשה, את הלימודים שרצתה, את העבודה שרצתה, למה היא חותרת תחתי ומנסה להרוס את מה שאני וויקטוריה הצלחנו לבנות? לא טוב לה?
סופיה הציקה לי בשאלות על העבודה ועל התכנונים של פסטיבל השלום, עניתי בקצרה וביובש.
חייכתי בכל פעם שהיא שלחה לפי עוד חתיכה של עוגה או ירק ססגוני אחר, כל חדר וחדר נצבע באיזשהו גוון בגלל כל הדברים השונים שהיו שם. אני יכולה לזכור את הריחות והצבעים בעיניים עצומות, אפילו לא להיות בחדר ההוא, סופיה רק צריכה להגיד את שם החדר ואני מיד נזכרת בריח ובצבע הראשון שתפס את עיניי.
כל אותו היום היא החזיקה את ידי והובילה אותי דרך דלתות רבות, נתנה לי לטעום דברים שונים כל כך ולשמוע להקות שונות דרך צג המחשב.
"מה את אומרת על זה?" "אני חושבת שדווקא זה יימצא חן בעינייך יותר!" "אולי דווקא הוורוד הבהיר הזה, הוא הרבה יותר בובתי ממה שחשבתי בהתחלה, הרבה יותר חמוד!" "וואו הלבן שנהב הזה מדהים!" "אני אוהבת את המקצב של הלהקה הזאת, אני בטוחה שאפילו אימא שלי תרקוד לצליליה!" "ומה עם האווז הזה? אולי עדיף שהמילוי יהיה של תפוחי עץ ירוקים ולא אדומים." על כל שאלה או תגובה שכזאת פשוט הנהנתי או שאמרתי
"כל מה שאת רוצה יקירתי, כל מה שיהפוך את החתונה למושלמת בעינייך." היא חייכה,השמיעה גיחוך קצר והמשיכה לתזז בין חדר לחדר, סימנה וי על כל דבר שרצתה.
הסכמתי להתחתן איתה אחרי שהמלכה אמרה שביתה לא הופכת להפוך לצעירה יותר והיא רוצה יורשת, היא נתנה בי מבט חודר ואמרה שזה יהיה חבל אם חלק מהתוכניות שלי לעתיד המדינה ישתבשו.
הבנתי את הרמז וכמה ימים מאוחר יותר הצעתי לסופיה נישואין, היא הזילה דמעות של אושר וחיבקה אותי חזק.
לא הפסיקה להגיד לרגע עד כמה היא אוהבת אותי. חשתי גועל בכל פעם שהיא אמרה שהיא אוהבת אותי.
איך היא לא רואה שהאהבה שלי כלפיה היא רק בשביל טובתי האישית? כנראה האהבה מעוורת ואני משחקת ממש טוב.
סופיה התעקשה שאני אשאר לישון איתה אבל תירצתי שיש לי המון עבודה במשרד ושמייגן זקוקה לעזרה בקורות חיים שלה. היא שאלה מה שלום אנה, כי היא לא שמעה ממנה כבר הרבה זמן.
"היא בסדר, עובדת קשה , הרבה פרויקטים היא לקחה לידיה." באמת הרבה פרויקטים, למצוא את התרופה, להשמיד את הסדר הקיים ולהפוך את העולמות על קינם. כן הרבה פרויקטים.
"אני שמחה לשמוע שהיא עובדת קשה, זה בטח נחמד שהיא מצאה את מקומה והיא לא מטרידה אותך בשאלות בנושא הזה כמו מייגן." סופיה אמרה וטעמה מחתיכת עוגה שנשארה מהיום הארוך.
"מייגן לפחות רוצה לעסוק במשהו שקרוב לתחום שלי, אנה…אנה מעולם לא התעניינה בכל ענייני הממשלה והשלטון, עניין אותה יותר המדע." ובזה נגמרה השיחה על אנה, לא התחשק לי לדבר עליה יותר.
היא הופכת את החיים שלי לבלתי נסבלים, והיא לא רוצה למות בקלות. לא יודעת למה זה לא מציק לי אפילו, להרוג את הבת שלי. זה נראה לי הגיוני כדי לשמר את המקום שבו אני עומדת כרגע, אם אני לא אעצור בעדה אז אני אפול ולעולם לא אוכל לטפס שוב למעלה, אני אוכל לטפס למעלה רק מהנקודה שבה אני נמצאת עכשיו, ויקטוריה חולה כבר המון זמן ולא יצאה מהבית חולים, אני יושבת כראש הממשלה הזמנית ובקרוב אני אהיה הקבועה. מזל שיש רעל שלא מזוהה במערכות האנושיות, לא תמיד שמים לב לרעל שמתחבא בתוך התאים האדומים, הוא ממש נעלם לעין. הוא מתחבא ומכה בדיוק מתי שצריך, הוא גורם לעייפות ולאי תקינות בכליות.
ויקטוריה תמות בעוד כמה שבועות איטיים אחרי סבל ממושך והרבה דמעות. זה בלתי נמנע.
הדלקתי את הרכב וטסתי לעבר הבית הריק שלי.
מעולם לא תיארתי לעצמי שאני כל כך לא אתחבר לצד האימהי שלי, שתי הבנות הללו מייצגות את מה שלא הפכתי להיות. אימא.
אנה פנתה נגדי ומייגן רוצה להיות כמוני רק כדי לזכות באישור שלי.
משפחת גרין הדפוקה.
כמעט סטיתי מהמסלול, המחשבות העכירו את הראייה שלי, אני צריכה לחשוב על קליאו ועל איך אני אעצור את אנה.
היא לא עובדת לבד, אבל אני לא מצליחה לזכור מי מהחברות שלה הן הכי קרובות אליה. בדרך כלל עבדה לבד ולא התראתה הרבה עם חברותיה, אולי רק פעם בחודש.
פיטר לא יכול לעבוד על כלום מהצד הזה, הוא לא יכול לעבור את החומה ואני לא מתארת שיש לו גישה למחשב של מעבדת הזכוכית.
לא.
יש לה מישהי שעובדת גם מהמעבדה.

הגענו למעבדה שלנו, הכול היה שקט ושום אויב לא ארב לנו מהפינה.
ג'ין הובילה ואני הלכתי מאחוריה, נכנסו לבית ולא היה שם אף אחד, רק הצלילים של העבודה של קליאו.
נשמנו לרווחה וירדנו למרתף.
"שלום בנות." אמרה קליאו בקולה המכאני. היא צמצמה הרבה מהאפשרויות וירדנו לפחות מ-70 פתרונות אפשריים, פגם גנטי זאת התשובה הרי, אני רק צריכה למצוא איזה פגם הוא הפגם שנרפא.
את הפתרון כנראה מצאו בין 2140-2150, פיטר ואני נולדו כנראה כבר ללא הפגם כי הוא תוקן.
אני צריכה לראות לפני את הדנ"א של הנשים לפני השנים הללו ואת הדנ"א של הנשים אחרי השנים הללו, ומה השוני ביניהם, זה יהיה גלוי לעין.
הקרנתי את הדנ"א שלי ושל פיטר, וקוד דנ"א אחר שקליאו מצאה בשבילי של אישה אקראית ושל גבר אקראי.
"אם תחפשי כרומוזום אחרי כרומוזום זה ייקח לך עוד 150 שנה." ג'ין אמרה בזמן שהיא ארזה את החפצים שלנו, בגלל שאליזבת' יודעת מה המיקום שלנו החלטנו להעביר את המעבדה.
"אני יודעת את זה…אבל חשבתי שאולי זה יהיה יותר בולט לעין, שכחתי לגמרי שיש יותר מידי כרומוזומים לבדוק." אמרתי ונאנחתי, זה באמת חתיכת פרויקט.
"שקליאו תבדוק את ההבדלים, היא יכולה לעשות כמה עבודות בו זמנית, זה לא כל כך קשה בשבילך נכון קליאו?" ג'ין התבדחה וקליאו הקרינה פרצוף מחייך ואמרה לא בקולה המכאני.
שמתי את הפקודה והיא החלה לחפש את ההבדלים בכרומוזומים השונים.
"אנחנו נמצא את זה." אמרה ג'ין וחייכה אליי, הלכתי לעזור לה לארוז את הדברים שלנו.
יש לנו מצלמות מעקב בכל רחבי הבית ובכניסה לו, ידענו שיהיה איזשהו רגע שבו נצטרך לראות אם מישהו מתקרב, זה בדיוק היה הרגע הזה.
אחת המצלמות מהמרפסת כניסה הפסיקו לעבוד.
"ג'ין תיקחי את קליאו ולכי מפה, תרוצי מפה!" היא הנהנה, לקחה את קליאו ויצאה מהיציאה התחתית. היא עדכנה אותי כמה שניות אחרי זה ואמרה שהיא במכונית במצב בלתי נראה והיא טסה הביתה, שאלה מה אני הולכת לעשות.
"אני אלחם בהן שוב, אני לא אתן לאימא שלי להרוס את העבודה שלי. אני אהרוס את שלה."
שמונה זוגות של כפות רגליים, שמונה בנות שבאו לנסות להרוג אותי שוב.
התיישבתי מאחורי השולחן, הוא היה סגור באזור התחתון אז הן לא יכלו לראות אותי.
"אנה אנחנו יודעות שאת כן, אז אולי עדיף שפשוט תצאי." אמרה אחת מהן.
"לא נראה לי." ברגע שכל השמונה היו במרתף, ארונות הזכוכית הרבים שהיו לנו פה למטה התנפצו לרסיסים, הן התחילו לירות לכל כיוון אפשרי, פוצצתי את מיכל הגז הקטן שהיה לנו בשביל הניסויים השונים והוא גרם לאש קטנה, הנפלאות שאני יכולה לעשות עם אש. הן אפילו לא שמו לב שיצאתי ממקום מחבואי ועדיין התמודדו עם הזכוכיות שהיו נעוצות בבשרן. ברגע שהאש התקלחה היא המשיכה והמשיכה לגדול.
צבעתי את המקום בצבעי אדום, כתום,צהוב וכחול. האש הייתה בכול מקום, שמונת הנשים הללו ניסו לברוח ממנה אבל סגרתי את הדלתות. הן הסתכלו עליי ולפחות שלוש מהן ניסו לתקוף אותי ובכל פעם שמישהי ניסתה להתקרב האש תקפה אותה והיא נפלה אחורה. באיזשהו שלב שמעתי את קולה של ג'ין בראשי.
"תצאי משם." לקחתי את הרגליים שלי ויצאתי משם כמה שיותר מהר, את הדלת נעלתי.
החלטתי שכדאי להשאיר אותן שם למטה, אחרת הן ייצאו וירדפו אחרי.
לא הקדשתי הרבה מחשבה לעניין אבל החלטתי להרוס את הבית הישן של משפחת גרין, עם כל התמונות והזיכרונות. הצעצועים, הסירים הישנים והמיטה הזוגית, עצמתי את עיניי והבניין התרסק.
עננת אבק התפזרה ברחבי הפרוור, נכנסתי לאוטו שלי וטסתי משם חזרה לבית של ג'ין וקלרה.
"אני בסדר, הן כבר לא." אמרתי לג'ין.
מה עכשיו אנחנו נעשה?

נכנסתי לחדר וראיתי את אימא זורקת את אחד האגרטלים על הקיר, היא ניפצה את המראות סביבה וצרחה חזק.
כל הבית הדהד מהצרחה שלה.
"אימא מה קרה?" שאלתי בעדינות, עדיין עומדת תחת המשקוף של הדלת, מפחדת להיכנס פנימה.
"לא משהו שאמור לעניין אותך." היא אמרה בקרירות.
התבוננתי בצג המסך וראיתי משהו שנראה כמו הקלטת וידאו ואנה מככבת בה, היו שם שמונה בנות שתוך פחות מחמש דקות היו מכוסות בשברי זכוכית ואש אפפה אותן מכל הצדדים, אחרי עוד כמה שניות הן קרסו תחת כובד של בטון ועץ. הן מתו. ואנה נעלמה מהוידיאו.
"מה אנה עשתה?" העזתי לצעוד לתוך החדר, אפילו עצרתי את נשימתי כדי לא לעצור את קו המחשבה של אימא.
"היא פשוט הורסת לי את כל התוכניות, איך היא מעיזה בכלל?!" אימא הרימה את קולה ועוד מראה התנפצה.
"ניסית לדבר איתה? לגרום לה לעצור?" לקחתי נשימה אחת קטנה, שלא אפריע לה.
"מייגן יקירה, היא לא הולכת לדבר איתי בזמן הקרוב וגם אם כן אני אנהג בה ככה שלא תתקרב לפה יותר." היא לא הסתכלה עליי, היא עמדה מול צג המסך וראשה מורכן. מעולם לא שמעתי אותה מדברת בקרירות שכזאת כלפי אחותי, ידעתי שהן לא מסתדרות אבל לא חשבתי אי פעם שאנה תפנה נגדה, אנחנו משפחה אחרי הכול.
"את רוצה שאני אעזור לך?" לא שמתי לב שקולי רועד בעודי אומרת את המילים הללו. "אני יכולה לנסות לדבר איתה." אני לא רוצה לראות את אימא אבודה ככה, אני אעשה הכול כדי לגרום לה לאושר.
"לא…זה בסדר מייגן, הבאת את הקורות חיים שלך? אני יכולה לעזור לך למלא אותן ובקרוב תעבדי איתי במשרד." הפעם היא הסתכלה עליי ואפילו חייכה חיוך רפה, איך אנה מסוגלת בכלל על לחשוב לבגוד באימא? היא כזאת מופלאה, כל המאמצים שלה הם בשבילנו.
"כמובן אימא, הבאתי אותם." הפעם הרשתי לעצמי לנשום כמו בת אנוש, הבאתי מולה את המסמכים והיא החלה לעבוד עליהם, אפילו העזתי לחייך לידה.
אימא אפילו חייכה אליי חיוך גדול יותר.