נגד הטבע פרק 14

אנה נשברה לנגד עיניי כשהבינה שהיא הרגה חלק מהבנות שנלחמו בנו, מחשבותיה פתאום התרכזו בעובדה שהיא הרגה והיא נתנה לכאב ולפחד להשתלט עליה ולתת לה ליפול.
הבחורה בכתה ולחשה רחמים בשקט וקברה את פניה בידיה, מחשבותיה היו כנות והיא באמת רצתה לעזור לנו.
שאלתי מי שלח אותה ומאיפה היא והיא ענתה שהן יחידה חשאית אך איננה יודעת מי שלחה אותן.
ראיתי את אנה בוכה ולא מצליחה לצאת מהסרט שנכנסה אליו, לא ראיתי מחשבות פוגעניות אצל הבחורה אז השארתי אותה שם להמשיך לבכות ולבקש רחמים.
ניגשתי אליה ויכולתי להרגיש באוויר את הכאב שלה, רציתי לגעת בה, לחבק אותה ולנחם אותה.
"אנה, בבקשה קומי, את לא יכולה להישבר לי עכשיו." נגעתי בה בדרך היחידה שיכולתי, רק לחשוב על המגע שיכול להיות בינינו מעביר לה את התחושות על גופה, הרמתי את ראשה קלות והזזתי את השערות שהסתירו את פניה, רק לראות אותה בוכה ככה הדליק בי את החשק לאחוז בה חזק ולא לעזוב.
"אני הרגתי, אהבתי את הכוח הזה וניצלתי אותו, פיטר רצחתי כמה מהן." היא רצחה כן, אבל הן ניסו להרוג אותה, לולא כוחותיה והשליטה שלה בהם היינו מתים עכשיו.
"את הרגת כי היית צריכה, הן רצו להרוג אותך." היא המשיכה לבכות וכאבה גדל מרגע לרגע, מה עוד היא יכלה לעשות חוץ מלהרוג אותן? לנהל משא ומתן עם יחידה חשאית שמטרתה להרוג אותה לא נראה לי הגיוני כל כך.
"אנה, עשית את מה שצריך לעשות ועכשיו אנחנו צריכים לגלות מי שלח אותן, מישהו או מישהי מנסה לרצוח אותך. אני לא מספיק טוב עדיין ואת היחידה שפה ומסוגלת לפרוץ לתוכה. בבקשה תעשי את זה בשבילי."
קיוויתי בכול ליבי שמילותיי ישכנעו אותה והיא תמצא את הכוח שבה למחוץ את הכאב ולהבין שזה היה הכרח.
חייכתי אליה את החיוך הכי לבבי שלי והיא התרוממה על רגליה, הסתכלתי עליה מוחה את הדמעות ומחייכת אליה וכעבור שנייה כדור נורה ופילח את כתפה.
הבחורה שזעקה רחמים שיקרה ואני לא ידעתי.
בלי לחשוב פעמיים תפסתי אותה בעודה נופלת ואחזתי בה בין זרועותיי.
ההבנה שאחזתי בה הגיעה רק אחרי כן.
לא הפכנו לאבק.
הבחורה מאחורי לא ירתה בשנית וכנראה גם היא הייתה בהלם מהמתרחש כרגע.
הנחתי מהר את אנה והעפתי ממנה את הנשק, פערתי חור באדמה והשארתי רק את ראשה מבצבץ מהאדמה.
היא התעלפה ורצתי חזרה לאנה.
הפצע בכתף לא החלים וכנראה הכדור היה עדיין בפנים,שמתי את ידי מעל הפצע והכדור ריחף באיטיות אל כף ידי. ברגע שהכדור היה בחוץ, הפצע של אנה החלים במהירות רבה אך הכרתה לא שבה אליה עדיין, היא לא איבדה הרבה דם.
אנה שכבה על האדמה, פניה מכוסות מעט עפר ושולי בגדיה שרופים אך היא עדיין יפהפייה.
לפתע חזר אליי הרגע שבו אחזתי בה, לא הפכנו אבק.
"יכול להיות שדמיינתי? זה לא יכול להיות, הרי המחלה עדיין קיימת…" ובכל זאת הסקרנות גברה עליי והושטתי את ידי לידה ואחזתי בה.
שום דבר.
שילבתי את אצבעותיי בין אצבעותיה – שום דבר.
הרמתי אותה ושמתי אותה בחיקי – שום דבר.
המחלה עברה ואף אחד לא טרח לספר לנו.