נגד הטבע פרק שתיים עשרה
ג'ין חיכתה לי במערב לונדון וכשהתקרבתי עם הרוקפילד היא נכנסה למכונית שלה וסימנה לי לעקוב אחריה.
מערב לונדון הוא אזור לא מיושב, מאז ההפרדה הנשים נטשו את פרברי המערב והתכנסו לתוך העיר.
בפרברים נשארו מאפייני המשפחה השלמה והמודרנית של פעם, חצר קדמית מלאה בצעצועים של ילדים קטנים ואולי גמד גינה שמסתתר מאחורי שיח. הבתים נשארו שלמים ולא נגועים בעתידנות שיש במרכז לונדון.
כל אזור מערב לונדון חתום בחומה ונחשב לאזור מסוכן לבריאות הנפש – היו הרבה נשים מהדור הראשון שאימותיהן גרו באזור המערב ובאו לבקר בו, לראות את הבית הישן של אימא וראו את כל המשפחתיות שננטשה בבתים הללו – כל התמונות המשפחתיות והחיוכים שממלאים את הבית, שמלות החתונה שנשמרות בעליית הגג או חדר הילד הקטן, תמונות של בנים ובנות, אחים ואחיות.
הרבה נשים שבאו לבקר פה יצאו שבורות לב וחלק גדול אפילו הרסו את הבתים כי הם לא רצו שיישאר זכר לעבר ההוא, בגלל פרעות כאלו הוחלט לסגור את האזור לחלוטין ולא לגעת בו.
שיישאר איזשהו זכר לימים שעברו מן העולם – שיישאר ושאף פעם לא יגיעו בו שוב.
הבנתי למה ג'ין בחרה להקים פה את המעבדה, זה אזור לא מיושב ורחוק ככל האפשר מהמרכז ואף אחד לא מתקרב לכאן.
הופתעתי בכלל לגלות שג'ין רוצה לדבר איתי אחרי המקרה שפרצתי לתוכה, היא התקשרה יום אחד לפני שבועיים ואמרה שהיא לא בוטחת בשרלוט ורוצה לחקור את העניין איתי, היא אמרה שהיא מודה לי על העניין ההוא ורוצה לעזור לי.
היא בעצמה הודתה ששנים כבר עובדת עם שרלוט והיא לא התקרבה למעבדה אפילו פעם אחת – הכול נשאר בגדר עבודה משרדית משעממת שלא זזה לשום מקום.
ואני הייתי בטוחה שג'ין היא אשת הסוד של שרלוט והן עובדות בסתר ומתחבאות בפניי.
ג'ין החלה לבנות את המעבדה לפני כמה חודשים אבל הפסיקה כי נזכרה שאין לה בדיוק ממצאים להשוות אליהם את הדנ"א הנשי – חסר לה הדנ"א הגברי.
הודעתי לה טלפתית שיש לי ממצאים ושאני אספר לה ברגע שאני אראה את המעבדה, היא הסכימה מיד וקראה לי אתמול בערב לבוא ולראות במו עיניי שהיא לא עובדת עליי ושהיא כן רוצה לעבוד איתי.
הגענו לחומה אחרי כמה דקות של רחיפה, ג'ין יצאה מהרוקפילד, הרימה את ידיה לגובה החזה ודחפה את החומה. חלק מהחומה נפתח מספיק בשביל לאפשר לשתי המכוניות להיכנס פנימה.
ג'ין נכנסה חזרה למכונית וריחפה קדימה לתוך הפרברים.
עברנו בין כל הבתים שנראים אותו הדבר והשוני היחיד הוא באבן הבנייה או הצבע של הבית, הצבע מתקלף ונראה כאילו שכבה כבדה של אבק כיסה את כל האזור – הכול נראה אפור ועצוב.
אני מבינה לה אפור ועצוב, האזור ננטש, כל השמחה שהייתה פה פעם נעלמה כליל.
חלק מהבתים שריחפנו לידם היו שרופים או שכל החפצים שמילאו את הבית, מילאו כעת את החצר, חלונות שבורים ובגדים קרועים שכבו על החצר.
חטפתי צמרמורת במורד גבי ורציתי שג'ין תעצור כבר ותוביל אותי למעבדה, לראות את הבתים הללו מילא אותי רק בעוד כאב שאני לא אזכה לחיים דומים כמו שהיו פה.
השחרתי את החלונות משני צדדי ורק השמשה הייתה חשופה, לא רציתי להמשיך ולהעכיר את מצב רוחי.
לבסוף, אחרי רחיפה של כמה דקות הגענו לקצה הרחוב, משני צדדי הסתיימה שורה ארוכה של בתים ובמבוי סתום עמד לו בית יחיד שלא היה חלק מהשורה הארוכה.
הוא עמד בודד, בית שהיה כנראה פעם לבן עם דלת כניסה כחולה ומרפסת קדמית עם נדנדה מעץ.
על הגג רעפים היו חורים רבים וראיתי מסביב לבית את הרעפים החסרים שנפלו עם השנים.
יצאתי מהרוקפילד וג'ין יצאה גם היא, התקרבה אליי ולחצה לי את ידי.
"ברוכה הבאה לבית מייפילד." ג'ין חייכה וחיכתה שהמידע יחלחל לתוכי, הבנתי אחרי כמה שניות למה השם היה מוכר לי.
"ג'ייקוב מייפילד, בעלה של קתרין גרין." זה היה הבית של קתרין גרין, סבתא רבא רבא רבא רבא שלי, ראש הממשלה הנשית הראשונה.
"רציתי שלמקום תהיה איזושהי משמעות בשבילי כשהתחלתי לחשוב על זה שאני צריכה למצוא פתרון, קתרין תמיד רצתה לשמור על הקשר עם העבר שלה ועם בעלה והייתה חלק פעיל בהפעלת המעבדות לחקר האינטאקטיליס, היא רצתה למצוא פתרון. אז החלטתי לבוא להיות לצד מקור השראה כמוה, מישהי שרצתה את הפתרון גם. האם הקדמונית שלך נראתה כדוגמא מצוינת." ג'ין חייכה והזמינה אותי להיכנס פנימה לבית.
"אני לא יודעת אם את ממש רוצה להסתובב פה או ישר לרדת למעבדה, לא חשבתי שאי פעם תניחי פה את כפות רגלייך." נכנסו דרך הדלת הכחולה הישנה והחורקת.
מדרגות מעץ בהיר הובילו לקומה השנייה, יכולתי לדמיין את אליסון ואלכסנדר רצים למעלה או משחקים מחבואים ביחד. תמונות רבות היו במעלה המדרגות, מצד ימין הייתה כניסה למטבח ולחדר האוכל. כל המקום הסריח מיושן, אבק וורדים, צירוף מוזר של ריחות אבל זה גרם לי להרגיש בבית משום מה.
מצד שמאל היה הסלון הגדול והמרווח, טלוויזיה ישנה שטוחה וממוסמרת לקיר, שטיחים מתפרקים על הרצפה וספות שפגעי הזמן נראו בהם.
ג'ין הובילה אותי דרך המטבח לדלת צרה שמובילה למרתף, חשבתי רק את פעימות ליבי ופעימותיה של ג'ין לכן אין סיכוי שזוהי מלכודת.
ג'ין פתחה את הדלת והאור נדלק, שורת נורות פלורוסנט נדלקו במרתף וחשפו את המעבדה הבוהקת מלבן.
ירדנו למטה, ראיתי את כל המכשירים שחלמתי שאני אשתמש בהם כשאני אהיה במעבדת הזכוכית.
"איך השגת את כל זה?" שאלתי וליטפתי את מחשב העל, הוא מאוד דומה ל"פרעה" שיש לנו במעבדה.
"יש לי המון קשרים, את האבטיפוס של "פרעה" היה קשה להשיג ועוד יותר קשה היה לתקן אותו שיעבוד בדיוק כמו המקורי אבל הצלחתי בסופו של דבר, אני קוראת לו "קליאו", שלפרעה תהיה המלכה שלו." היא חייכה והפעילה את קליאו.
קליאו השמיעה כמה קולות של הפעלה ובסופו של דבר, אמרה בקול נעים "ברוכה הבאה מיס אנה ומיס ג'ין, אני קליאו ואני אשרת אתכן במהלך עבודתכן." הצג הבהב והציג את כל המידע שיש גם בפרעה וגם במחשבים של כל אחת ואחת מהמדעניות שעובדות במעבדת הזכוכית.
"ג'ין…אתה פרצת למחשבים של כולן? אפילו לפרעה? איך הוא לא עלה עלייך?" התפלאתי על כמות המידע שקליאו נושאת בתוכה, לא תיארתי לעצמי שמאחורי מסכת האסייתית המצליחה והקרה מתחבאת לה מרדנית שפועלת תחת השלטון שהרי פרעה הוא אחד מהמחשבים המאובטחים בעולם.
"כן, אני אעשה כול מה שאנחנו צריכות בשביל למצוא את הפתרון, יש המון קבצים מפרעה שלא הצלחתי להעתיק כי הגישה אליהם נתונה רק בידי המלכה ובידי נשיאת העולם הנשי שהיא סבתא שלך, ברגע שאני אצליח לשים את ידיי על הסיסמאות – הגישה שלנו לכל המידע תהיה בלתי מוגבלת. עכשיו אם לא אכפת לך לספר לי איך בדיוק השגת דגימות של גבר אמיתי מהצד שני, אני אשמח לשעת הסיפור שלי." ג'ין התיישבה ושילבה את ידיה על חזה וחיכתה בסבלנות.
בתחילה הוצאתי את כל הדגימות שלקחתי מפיטר והכנסתי אותן למקרר שלא יהרסו והתיישבתי מול ג'ין, לקחתי נשימה עמוקה והתחלתי בסיפור.
ג'ין ישבה במהלך אותו זמן בשקט, לא זזה מילימטר ממקום מושבה ופניה הביעו אותו הבעה סתמית כמו בעבודה.
כשסיימתי היא רק הנהנה, הלכה לאחורי החדר וביקשה לתת לה כמה דקות של שלווה.
ישבתי על אחד הכיסאות ומנעתי מעצמי להיכנס למוחה דרך הפרצה שנשארה עוד מאותה הפעם.
לא סיפרתי לה על החלום שהיה לי בלילה הקודם ולא סיפרתי מאומה על רגשותיי כלפיי, אם אספר לה עליהם היא תראה בעבודה שלי נטו למציאת התרופה בשביל שפיטר ואני נחיה באושר ועושר עד ליום בו נזדקן ונמות.
הסתכלתי על כל המכשירים שאני עתידה להשתמש בהם וכבר סידרתי במוחי איזו בדיקה אני צריכה להריץ קודם ומה אני צריכה להקליד לקליאו, איזו השוואה אני צריכה בין הדנ"א שלי, של פיטר ושל ג'ין לצורך בקרה.
אחרי כמה דקות ג'ין ניגשה אליי בפנים קצת פחות חסרת הבעה אבל עדיין שומרות על אותה מונוטוניות.
"אני רוצה לעזור, אני רוצה לגלות מי גרם לחור במוח שלי ולמה עשו את זה – אם התרופה או הפתרון הגנטי קיים, שתינו נוכל לפענח זאת יחד, שנתחיל?" ג'ין לא בזבזה אפילו שנייה משהייתנו במעבדה.
הוצאתי את הדגימות והרצנו אותן לקליאו, ואחרי כמה שניות דגמי הדנ"א היו מול ענינו.
שתינו לקחנו דם אחת לשנייה ולקחנו את הדגימה של פיטר וגם אותה הרצנו למחשב, כל מה שיכולתי לקחת ממנו כדי לעזור לנו נמצא כרגע במחשב ויחד עם אותן הדגימות ננסה למצוא פתרון.
"טוב ממראית העין הכול נראה אותו הדבר." אמרה ג'ין.
"כן אבל הבעיה היא כנראה באחד הגנים, צריך להריץ בדיקה מקיפה על כולם ולבדוק אולי את החלבונים שמיוצרים בתאים, אם המגע הוא רק המשפיע אז גם את הרקמות החיצוניות, צריך פשוט להריץ כל אפשרות והשערה שיש בסיכומי השנים הקודמות ולחכות שקליאו תמצא משהו." ג'ין הקלידה כמה דברים והצג פתח מאות צגים קטנים סביבו של כל סיכומי השנה והחלקים שמתארים איזושהי אפשרות לפתרון סומנה והועברה לקליאו, לפחות כמה מאות אפשרויות הועלו לקליאו וברגע שהיא סיימה לקלוט את קולן היא הודיעה בקולה הנעים שמאגר האפשרויות נקלט ונשלח לעיבוד.
"את האפשרויות שבאמת לא נראות אמיתיות קליאו תוריד מיד אבל תשלח התראה ברגע שהיא מוצאת משהו שנראה אפשרי ואנחנו נעבור במעבדה ונעשה את מה שאנחנו יודעות לעשות הכי טוב. הצג שלך פה? אני צריכה שתהיה גם לך גישה לקליאו כל הזמן ושלא רק אני אקבל את ההתראות, אני כמעט כל יום עם קלרה אז אני לא יודעת כמה פעמים אני אוכל לבדוק את הצג." הגשתי לה את צג המחשב והמקשים ההול וגרפיים הופיעו והיא נגעה בהם קלות והגישה לקליאו הועתקה למחשב שלי גם.
"קלרה? מי זאת קלרה?" שאלתי וג'ין הראתה לי את האייקון של קליאו בקטע נסתר של המחשב שלא ידעתי על קיומו.
"קלרה זאת חברה שלי, אנחנו ביחד כבר חמש שנים. ממש בתחילת התיכון הכרנו, לא סיפרתי לך אף פעם?" היא אמרה וציפתה שאני אדע את המידע הזה.
"לא ג'ין, בעבודה אנחנו לא דיברנו אף פעם, לא ציפיתי שבכלל נדבר. תמיד נראית מרוחקת ומרוכזת בעבודה למרות שאין כל כך הרבה עבודה חוץ משליחת מכתבים מסורתית וארגון מחודש של כל מיני מחקרים שקרו לפני שנים, לא דיברנו מעולם על החיי הפרטיים שלך או שלי." קליאו כבר מחקה כמה מהאפשרויות שהצגנו לה.
"אז כן, קלרה ואני ביחד כבר חמש שנים והיא ממש לא אוהבת את העניין הזה שלנו פה, היא לא אוהבת את קליאו ומפחדת שמישהי תמצא אותנו במיוחד זאת שגרמה לחור שלי. אמרתי לה שיש לי אותך ושהם יתפסו אותך ראשונה כי את רצה הרבה פחות מהר ממני." היא קרצה והסתכלה על הצג של קליאו שממשיך וממשיך למחוק.
"את אוהבת אותה ממש אם אתן כבר ביחד כל כך הרבה זמן אה?" פעם ראשונה מאז הבוקר הבעת פניה של ג'ין השתנה מרצינית וקרה לחיוך אווילי, עורה הלבן כאילו זהר למשמע ההצהרה שלי ועיניה החומות-שחורות נצצו מאהבה, היא תחבה קצוות שיער שחורה מאחורי אוזנה ומלמלה כן בשקט.
"אני שמחה שיצא לנו להתחבר ג'ין, ממש לא ציפיתי לכול זה, לכל המעבדה ואלייך. זה ממש אושר למצוא עוד מישהי הגיונית שרוצה למצוא עוד אפשרות לחיים חדשים."
"חשבתי על זה כבר שנים, כולן כל כך התרגלו לחיים הללו ואני זוכרת את הילדות שלי ומעולם לא חשבתי על זה יותר מידי וחשבתי שהעולם נראה הרבה יותר טוב ופחות אלים ממה שמתארים את הגברים, גם מצאתי את קלרה ואני לא חושבת שאני אי פעם אוותר עליה לטובת מישהי אחרת – אני עדיין רוצה למצוא את הדבר הבא והדבר הבא הוא חיי השיתוף." היא חייכה ומבטה היה כן.
"אני רוצה את הפתרון הזה, אני רוצה להוכיח לכולם שיש פתרון ושלא חייבים לעשות את זה בדרך אחת, נבראנו כמו שאנחנו מסיבה כלשהי ומי אנחנו בכלל כדי להתנגד לזה?" שתיתי כוס מים וג'ין הנהנה.
"לא ידעתי שאת מאמינה באלוהים, כל המדעניות אמרו שאלוהים כבר לא קיים בעולם הזה יותר מ-400 שנה כי אחרת הוא לא היה נותן לדברים כאלה לקרות." היא אמרה ולקחה לעצמה גם כוס מים.
"אני לא מאמינה באלוהים, אבל אני מאמינה בזה שאנחנו בנויים כמו שאנחנו בנויים בגלל סיבה ואין לנו את הזכות לשלול את האפשרות הזאת לנצח."
"אנה גרין, תודה רבה לך על ההזדמנות סוף סוף לעבוד על זה כמו שצריך." הרמנו את הכוס מים, אמרנו לחיים וחייכנו, יש סיכוי למציאת הפתרון עכשיו.
את החדשות הטובות לפיטר הודעתי לקראת הערב וניסיתי לתקשר איתו טלפתית למרות המרחק של שנינו והחוסר ניסיון שלו בשליחת מסרים לטווח כל כך רחוק.
אבל הוא ענה.
"אני שמח, יש לך הזדמנות כבירה למצוא משהו."
"אני מאושרת, שנות הלימודים שלי שוות משהו אחרי הכול." צחקתי קצת בשוכבי על המיטה ונזכרתי בחלום של הלילה הקודם.
"תגיד חלמת משהו אתמול?"
לקח כמה שניות עד שהוא ענה לי.
"ואם כן, אז למה את שואלת?" אז גם הוא חלם את זה, אין סיכוי שהאדום על הצוואר שלי נגרם כי שכבתי על המיטה כמו מתה.
"חלמת עליי במקרה?" הרגשתי את הלחיים שלי מתלהטות ואת הבטן מתהפכת למשמע קולו ותשובתו, רציתי שיגיד לא כדי שאני אדע שאני סתם טיפשה מלאת תקוות, דמיינתי אותו לנגד עיניי, שוכב לצידי.
"כן."
נשכתי את השפה והרגשתי את ליבי נקבר תחת השמיכה.
"אני מדמיין אותך כאן לצידי עכשיו, אני יודע שזה טיפשי." שמעתי את האנחה שלו בסוף המשפט.
"גם אני עושה את אותו הדבר."
לרגע חשתי משהו עובר על גופי והרגשתי כאילו מגע יד, ליטף את ידיי ואז את צווארי ולבסוף כאילו-ידו נחה על לחיי, הרגשתי כאילו מישהו נועץ בי מבט וזה היה הוא.
"אתה יודע שאני מרגישה את זה? את היד שלך? למרות שאתה לא פה ולא יכול באמת לגעת בי."
דמיינתי שאני מחזיקה את ידו.
"את יודעת שאני מרגיש את זה?"
"כן, ואני רוצה שתמשיך להרגיש את זה עד שזה יהיה אמיתי יום אחד."
"זה יהיה אמיתי יום אחד."
"יום אחד. לילה טוב, פיטר."
"לילה טוב, אנה."
נרדמתי כשאני מרגישה שהוא מחבק אותי ואנחנו ישנים כפיות וראשו טמון בשיערי, חייכתי וקיוויתי שיום אחד אני באמת ארגיש אותו ככה לצידי.
אמיתי וחם, ולא חסר גוף ועשוי מהרגשות שלי בלבד.
תגובות (0)