נגד הטבע – פרק שמיני

כשהיא נולדה ראיתי שהיא לא הולכת להיות אפילו דומה לבת שדמיינתי בחלומותיי הפרועים.
דמיינתי מישהי שתלך בעקבותיי ותעשה את העבודה הקשה שאני עושה עכשיו, שומרת על העולם כמו שהוא ללא שינויים. אבל היא רוצה לשנות אותו, היא מחפשת כל הזמן אחרי החלק הזה שנעלם.
החלק הקטן שחסר בשביל שהמכונה הגדולה תתחיל לעבוד, היא חושבת שבלי החלק הזה אף פעם לא נצליח להגיע למימוש האדיר של הפוטנציאל האנושי – שאנחנו תקועים באיזושהי נקודה בלולאה אינסופית והיא רוצה להיות זו שתיקרע אותה ותחזיר את החלק החסר והמכונה תתחיל לעבוד.
אני לא רוצה שזה ייקרה, אחותי ואני גדלנו יחד תחת צל ענק שאימא שלי השאירה – הייתי צריכה לדעת איך לגדול מעבר לצל הזה, אחותי לא הצליחה ולא המשיכה לעבוד קשה כמוני והחליטה שהיא מעדיפה את חיי האומנות והחופש ועברה מלונדון לדרום אפריקה שם שמעתי שהיא הקימה משפחה ויש לה שלוש בנות יפיפיות, היא שלחה כמה תמונות אבל מעולם לא עניתי חזרה. היא הייתה חוליה חלשה וראיתי את זה, היא לא צריכה לשבת בשלטון – היא לא כמוני.
לחיות עם אימא כמו שלי, שמאז ומעולם עובדת ומופיעה בפני הציבור ונלחמת על המקום שלה בעולם היווה בשבילי השראה – אני גם רוצה את הכוח שיש לה, אני גם רוצה לראות איך האנשים לא מתעלמים ממני ושאני זו שהם מסתכלים עליה ומקבלים דוגמא אישית.
משפחת גרין מאז ומעולם ידועה בציבור בכוח ובעוצמה שהיא מחזיקה ברשותה וכולם יודעים שאין להמיר את פיה של אימא שלי, היא הסבירה לי פעם שהעבודה שלה היא לסובב את העולם על האצבע שלה ולמנוע ממנו ליפול ולהתרסק לחתיכות קטנטנות – בגלל זה שינויים לא מתקבלים בברכה, שינוי אחד ואנחנו נתמוטט.
העולם לא מוכן לשינויים, השינוי הכי גדול קרה ב-2019 ומאז הכול השתנה.
אין לנו יותר מגע או קשר עם הגברים וכבר שנים רבות שנשים לא חושבות עליהם והתרגלו כבר לחיות בלעדיהם, במיוחד כל החמישה דורות האחרונים – אנחנו יודעות שיש סדר לעולם ולגברים אין מקום בו.
אנחנו נשים ואין לנו עוד מישהו, אנחנו נחיה לנצח בנפרד גם אם זה יעלה לי בחיי.
כשראיתי את אנה מתבגרת, ראיתי שהיא שונה, היא לא מסתכלת עליי כמו שאני הסתכלתי על אימא שלי.
היא מסתכלת עליי באכזבה ובשנאה, היא חושבת שאני עיוורת ולא מעוניינת לשמוע רעיונות מהפכניים.
אנה צודקת, אני לא רוצה את זה, למה לשנות משהו שלא שונה כבר 150 שנים?
בגלל זה מעבדת הזכוכית לא פועלת כפי שהיא פעלה לפני 120 שנים, במשך שלושים השנים הראשונות להפרדה המעבדה פעלה בכול כוחה כדי לפתור את הבעיה הזאת ואליסון גרין ביקשה מהמעבדה להוריד הילוך ולכמה שנים טובות המעבדה נסגרה.
קלאודיה גרין, הנכדה של אליסון, סבתא שלי, פתחה את המעבדה מחדש וביקשה למצוא פתרון.
"עברו יותר מידי שנים מאז שכחנו את המקור שלנו ואסור לנו לשכוח מעין הגענו, אנחנו תמיד יכולים לחזור למקורות אם רק נרצה." היא תמיד אמרה, שנאתי אותה על זה.
"למה היא לא רוצה לשמור על הכוח שלה? אנחנו עומדות בשלטון וכול העולם עומד לרגלינו! למה לוותר על זה?"
חשבתי לעצמי והמשפט הזה מהדד בראשי כבר שנים, אני לא הולכת לעזוב את העמדה שלי בתור שליטה של עולם הנשים, הוא שלי ויהיה שלי לנצח.

כשאנה קיבלה את המכתב קבלה שלי למעבדה, רתחתי מכעס.
ויקטוריה אישרה לה לעבוד שם והיא לא התייעצה איתי.
"למה את נותנת לה את זה? את מבינה שהיא יכולה להרוס הכול?" צעקתי עליה במשרד, היא עמדה מול החלון והביטה בנוף של לונדון האפרורית.
"אני עושה את זה דווקא, אם לא ניתן לה את מה שהיא רוצה היא רק תגדל לשנוא את שתינו ותילחם בנו ולא תיתן לנו מנוחה. היא תחפש את התרופה בכול מקרה, גם אם ניתן לה לעבוד שם וגם אם לא. זאת ההחלטה שלי והיא סופית." ויקטוריה לא טרחה אפילו להסתובב.
ניפצתי את אגרטל הזכוכית שלה והוא התרסק למיליוני חתיכות על שולחנה.
"את לא מפחידה אותי אליזבת', את צריכה להבין שיש דברים שאני מבינה בהם יותר מאשר את." אימא שלי נכנסה למצב שבו היא תמיד תצא צודקת, לא משנה מה היא תגיד.
"זו לא אשמתי שקלאודיה חינכה אותה אחרת, זו את שלא היית שם כדי למנוע ממנה לגדול למה שהיא עכשיו. אם היית איתה קצת יותר היא הייתה גדלה כמוך ולא הייתה חושבת מחוץ לקופסא." היא הרימה את הרסיסים והם ריחפו לכיוון הפח.
הסתובבתי אחורה וחזרתי למשרד שלי.
שרלוט שלחה לי מייל ובו אמרה שהיא שמחה לשמוע שאנה התקבלה לעבוד אצלה, כתבתי לה שהיא לא הולכת לעבוד שם הרבה ושהיא לא צריכה לדאוג שיהיו אנשים חיצוניים שירחרחו מסביב למעבדה ויחפשו אחרי עדויות.
לאנה אין גבולות, היא תמיד תחפש אחרי פתרון, היא יודעת שהיא יכולה למצוא אותו.
ואני יודעת שהיא יכולה.
אני יודעת שאני צריכה לעצור בעדה.