נגד הטבע – פרק שלישי

העבודה במעבדת הזכוכית היא קלה משחשבתי, אני עובדת שלוש פעמים בשבוע למשך חמש שעות רצופות בהן רוב מה שאני עושה זה למיין דברים ולשלוח מיילים בין המדעניות, אני ממש נערת שליחויות כפי שהייתי עם אימא שלי במשרדה.
אני לא משתעממת עדיין אבל ההתלהבות שלי דועכת, מתי אני אתחיל לעשות עבודה רצינית?
כל המסמכים שעוברים דרכי הם מסמכים סתמיים ורובם הולכים לגריסה, מסמכים חשובים אמיתיים עוברים דרך המחשב ואני מעבירה אותם לספרייה האלקטרונית ומקטלגת אותם לפי הנושא.
ישנם גם מכתבים למדעניות שונות בעולם שגם הן עוסקות במחקר המחלה באופן צדדי, ממש כתחביב, רוב הנשים במעבדה שולחות מכתבי התייעצות למדעניות חיצוניות בתקווה לעיניים חדשות שיוכלו לשפוך אור על כל השערה אפשרית.
כך עברו להם שלוש שבועות של עבודה משרדית, ג'ין אינה מסוג הבנות שמדברות הרבה והיא עושה את העבודה שלה בשתיקה. בדרך כלל יוצא שהיא לא עובדת בשעות שלי וכך מתאפשר לי לדפדף בקלסרים ובספרים שנמצאים מעל ראשי.
קראתי לפחות שליש מהחומר של 2019, והיו המון השערות שחזרו אחת על השנייה.
לא חומר מעניין במיוחד, אבל מה שעניין אותי היה הדוחות – הרי המעבדה תפעלה בשביל שני המינים והיה אפשרות למעבר בין הצד הנשי לגברי, כלומר גם ניירת עברה מהצד הזה לצד השני. לא היו המון מסמכים של הגברים במדף של 2019 אבל כשכן היו רובם היו סיכומים מיואשים והגיגים על העולם הישן.
היו המון כתבות ממוינות לפי סדר כרונולוגי, רובן היו בעלת אופי אימתי כמעט והכתב או הכתבת היו מבוהלים ונתנו למחלה אופי אפוקליפטי ממש.
אחת הכתבות שלכדו את עיניי הייתה כתבה על מסיבה במועדון בתחילת חודש מרץ כשפרצה המחלה וכל מגע בין גבר לאישה הפך למחריב.
"14 במרץ 2019, מי חשב שהתאריך הזה יסמל את תחילתו של הסוף?
בשביל חלק מאיתנו – בני הנוער – היה התאריך הזה סמל למסיבות הרחוב הגדולות של סוף החורף.
הנערים והנערות יצאו אל הרחובות בתחושות של אופוריה והתפרצות הורמונים, הם כנראה לא ידעו שמשהו כל כך מחריד הולך להרוס להם את כל הערב.
בסביבות השעה 11 בערב, החל הקהל להתאסף בשכונת סוהו שבניו יורק והמוזיקה החלה להחריש את אוזניי הצעירים וכולם צהלו, רקדו, שמחו. זוגות רבים רקדו ביחד לצלילי מוזיקה חושנית והבודדים מצאו איפה לשים את ראשם ללילה וכולם כאילו תחת כישוף רקדו אל תוך שעות הלילה הקטנות.
כשהמוזיקה רק מתחזקת הקהל כבר גועש והאחראים לאירוע החלו בהשפרצת שלג מזויף על קהל ובכמה פינות של השכונה היו עמדות צביעת גוף, בני נוער צובעים את גופם בצבעים שונים ובאיזשהו חלק זה לא היה מספיק והפכו הפינות הללו לפסטיבל הולי (בהודו, פסטיבל הולי הוא פסטיבל הצבעים שמסמל את תחילת האביב בו יוצא ההמון אל הרחובות וצובעים את האנשים והרחובות בשלל צבעים), אני לא חושבת שהנוער הזה ראה אי פעם תקופה כיפית ומרעישה שכזאת, לצערנו הרב הייתה זו גם התקופה האחרונה שהם ראו.
ה-14 במרץ נגמר בצורה מזעזעת ומחרידה.
לקראת השעה שלוש לפנות בוקר, כשהצעירים עדיין נמצאים בחוץ ונהנים מכול רגע – התפרצה המחלה.
בהתחלה נשמעו כמה צעקות וכולם חשבו שזה אולי בגלל האלכוהול או הסמים שצרכו הנערים והנערות.
מכל פינה כמעט כל כמה שניות נשמעו זעקות וצווחות נוראיות.
תוך כמה דקות ספורות, כל שכונת סוהו הייתה צבועה באבק זהוב..
בני הנוער נעלמו וטלילים של אבק נערמו ברחבי השכונה. היו כמה נערים ונערות שעמדו והסתכלו מזועזעים.
ממה שהצלחנו להבין, כל פעם שאחת הבנות נגעה באחד הבנים ולהפך פתאום הפכו לערמה זהובה של אבק.
"אני לא ראיתי דבר כזה בחיים שלי! זה היה אמור להיות יום שמח בשביל כולנו ויצא שאיבדתי חמש חברות."
אחת הבנות אומרת, עדיין מזועזעת ולא מבינה איך דבר כזה יכל בכלל לקרות.
"רגע אחד צ'אק התנשק עם מארי ופתאום הם נעלמו…לא מצאתי אותם ורק מצאתי ערמה של אבק זהוב, הייתי בטוח שזה אחד מהצבעים ומישהו זרק אותם וצ'אק ומארי פשוט הלכו לפינה כלשהי ואז ראיתי שזה קרה לעוד כמה. אני לא מבין את זה, אבל אני יודע שאני מפחד מזה."
זוהי רק דוגמא אחת מיני רבות שקרו במהלך הלילה של ה-14 במרץ 2019, סיפורי זוועה נוספים נשמעו מסביב לעולם.
דוגמא נוספת היא כמובן כל מועדון אפשרי בעולם, רבים דיווחו במהלך הלילה שהמועדון שהיה הומה אדם פתאום השתתק והפך לבריכה של אבק.
"נכנסתי למועדון והאבק הגיע לי עד הברכיים! לא הבנתי בהתחלה…אבל לא רציתי להישאר כדי להבין."
בהלה ענקית עברה בעולם ונעלמו לפחות 15% מאוכלוסיית בני האדם בלילה אחד.
כבר בלילה למחרת כל מועדון נסגר וכל מקום בילוי צפוף אחד והכול כדי למנוע את המחלה המשונה הזאת.
אבל זה לא היה רק מוגבל למועדונים או מסיבות רחוב.
הדבר קרה גם בבתים הפרטיים, במשפחות, ברחובות, בעבודות, במכוניות ובמטוסים.
מטוסים התרסקו אם בטעות אחת הדיילות נגעה בטייסים, כרגע לא ידוע מספר הנספים בכל תאונות הדרכים והאוויר, אבל אנחנו יודעים שבכל רגע נוסף שבו אנחנו שוהים במחצית המין השני אנחנו שרויים בפחד לחיים שלנו, אנחנו למעשה עלולים למות בכל רגע אם רק מישהו ייגע בנו, אפילו אם זה בטעות.
ראיתי זאת מול עיניי, אימא ואבא שלי, שתי ערמות של אבק נחות להן על המיטה ורואים בבירור זרועות יוצאות מהערמות ונוגעות אחת בשנייה…איבדתי את ההורים שלי ואני בטוחה שאני לא היחידה.
אני בטוחה שלפחות כל אחת ואחד בעולם הזה איבד מישהו קרוב לו והכול בגלל המחלה הארורה הזאת שלא נראה שהולך לבוא פתרון בקרוב.
אני לא יודעת מה הממשלות חושבות על זה ,אבל רצוי שהן יחשבו על משהו בקרוב, המצב יוצא מכלל שליטה ובכל שנייה אפשרית שומעים עוד צרחות ובהלה ברחובות.
צריך לפעול."
מיה כהן כתבה את הכתבה הנ"ל וכנראה זרעה את זרעי הפחד והרעיון של מדינות נפרדות לגברים ולנשים.
זו הייתה אחת מהכתובות שסימנו את סופו של העולם הישן ותחילתו של עידן חדש.
מיה כהן הייתה אחת מהנשים שהשפיעו על החלטת הממשלות והיא השתתפה בכנסים וועידות רבות לגבי המחלה ומה עושים בנוגע אליה, היא לא קיבלה את העובדה שהמחלה לא עוצרת ולא רצתה לראות עוד 20% מהאוכלוסייה הופכים לאבק.
"ראיתי הרבה אנשים סובלים ואני לא מתכוונת לראות אותם סובלים שוב, אני לא אעצור עד שיימצא פתרון."
מיה עדיין שמרה על מעמדה כעיתונאית מהמעלה הראשונה ותמיד הייתה בקרבת מקום לסקר ולהביא לידיעת הציבור כל פעולה ופעולה שנכתבה ונעשתה, קתרין אהבה את זה והפכה אותה לשותפה שלה.
מיה וקתרין גרין עבדו ביחד ומצאו את הפתרון, הן עשו הצבעה באו"ם והוחלט בשני באפריל 2019 שהגברים והנשים יחיו בנפרד כל עוד המחלה עומדת בפתח ומאיימת לקחת עוד קורבנות תמימים.
שתיהן עמלו קשות כדי להגיע לסדר עולם חדש ובעצם השיגו את כל מה שכל עריץ ודיקטטור אפשרי רצו, עולם חדש והן יכולות לעזור לקבוע – כלומר לקבוע – את גבולות העולם החדש.
ממש כמו בקוביות לגו, הן חילקו את העולם שווה בשווה בין הגברים והנשים, כל אחד קיבל נתח של אוצרות טבע וכולם היו מאושרים, אפילו ארצות ערב היו בסדר עם ההחלטה.
העולם הישן נעלם ונוצר עידן חדש.

מעניין באמת איך היה העולם הישן. קראתי ספרים רבים על התקופה הזו – רוב הספרים הלכו לגניזה והמון ספרי אהבה בין גבר לאישה נשרפו ולא נראו יותר מעולם, אבל לאימא שלי יש בית קברות שלם של ספרים על העולם הישן. על העולם הרומנטי מאשר העולם העתידני והמלנכולי שאנחנו נמצאים בו כעת.
בספרים מסופר על אהבה, על תשוקה והרצון להיות עם האדם שפגשת לנצח עד שהמוות יפריד ביניהם, היכן זה עכשיו? האהבה שיש עכשיו היא סתמית כל כך ואיננה ראויה להשוואה עם האהבה הישנה.
אהבה בין אישה לאישה היא לא כמו אהבה בין גבר לאישה כמתואר בספרים, אולי בגלל שקראתי אותם שוב ושוב דעתי השתנה לגבי רגש האהבה המודרנית, אני רוצה אהבה קסומה כמו באגדות – שהוא יחכה לא משנה כמה זמן ייקח לי להגיע והוא לעולם לא ירגיש נבגד וחסר אונים אחרי ציפייה ארוכה, הדבר היחיד שהוא ירגיש זו הקלה ושמחה, אהבה צריכה להיות צנועה ברגשותיה ולא להיות מפוארת כטווס.
אהבה זה פשוט לקבל את האדם השני כמו שהוא ולקוות שהוא יקבל אותך כפי שאת ולעולם לא ישפוט אותך, הוא רק יעריץ כל מילימטר מהישות שלך וירצה לבלות את זמנו הפנוי רק איתך.
עם נשים זה קשה יותר, בייחוד כשאנחנו כבר לא חייבות לתקשר כמו בספרים בעזרת דיבור ומספיק מחשבה אחת לא נכונה והמצב הנוכחי פשוט קורס לנגד ענינו, לפעמים טלפתיה היא עול, עול כל כך כבד שאני לא יכולה לסחוב אותו יותר ולנסות לחסום את המחשבות שלי ככל האפשר.
זה קשה לחסום הכול, תמיד יש איזשהו חריץ בטעות אנחנו יכולות להשתמש בו ולראות כל דבר החולף במוחך, זה אולי רק חריץ אבל הוא משקף את המחשבות, החריץ הקטן הזה הוא הספק והחשדנות ורק בגלל קל יותר לחדור למוחות של אנשים. בגלל שהם כל כך עסוקים בלנסות למצוא פתרון כדי לסגור את החריץ הזה – אני כבר יכולה להיות בפנים ולראות הכול.
אני זוכרת שהיה יום אחד שג'ין הייתה כועסת, היא בדרך כלל לא כועסת על כלום ומבליגה אפילו כשאני שופכת קפה או מפילה את ערימת המסמכים שלי והיא צריכה לעזור לי לסדר אותה מפני שאני עדיין לא בדיוק יודעת איזה מסמך הולך לאן.
היא כעסה והיא לא כעסה בשקט.
משהו הציק לה והיא לא ענתה על שאלותיי ולא רצתה לשתף אותי ואמרה שזה משהו שקשור למשפחה שלה ושזה אישי ושאין שום צורך שאני אדחף את האף שלי למקומות שאני לא צריכה.
ראיתי לפי הוריד הבולט על מצחה שהיא זועמת, כמעט רותחת על משהו שקרה. היא ירתה מבטים על הדלת השקופה וכאילו חיפשה מישהי מסוימת והיא תוכל להתפוצץ עליה ולשכוח מכל העניין.
ביקשתי סליחה כי הייתי בטוחה שזה משהו שעשיתי והנה היא רוצה כבר להתלונן לשרלוט שאני עושה עבודה גרועה ושצריך לפטר אותי.
טעות בידיי.
הכעס שלה כרסם את חומת הברזל האיתנה שכל אישה מציבה בתחילת מוחה כדי שנשים אחרות לא יוכלו לקרוא את העובר עליה.
עוד פיסה ועוד פיסה התפוררה ואני ראיתי את החומה קורסת, התת-מודע שלה קורא לי לבוא ולקרוא אותו ואני לא אוהבת לעשות את זה לנשים אחרות, זה כואב ופולשני אבל רציתי לדעת מה עובר עליה ואולי לנסות ולתקן את הבעיה שלה.
אז פשוט נכנסתי פנימה, שמעתי כמה קולות כועסים ומלמולים בשפה לא מובנת ואחר כך את השם שרלוט ומשהו שקשור לדלת.
איזו דלת? אין פה דלתות כל כך, יש רק את זו של המעלית אם זו נחשבת לדלת בכלל, ראיתי בעייני רוחה את הזכוכית השחורה ובה מלבן ארוך ודק פתוח וחושף חלק מהצד השני.
יצאתי החוצה.
אני לא חושבת שג'ין שמה לב שאני בפנים.
איך זה הגיוני? המעבר נסגר לפני 145 שנים ואני לא חושבת שמישהו היה רוצה לפתוח אותו מחדש, זה סבל ותקוות שווא מיותרות.
התמונה במוחה נראתה חדשה ועדכנית, מה פתאום? אני לא מאמינה שמישהו באמת ייפתח אותה שוב.
שרלוט נכנסה לחדר וג'ין חטפה את ידה ורצה לכיוון המעלית ושם שמעתי צעקות לא מובנות בשפה לא מובנת לי.
ג'ין הוציאה את כל כעסה על שרלוט והשנייה ניסתה להרגיע אותה ונראה היה שהבינה מדוע כעסה.
שרלוט אמרה לה משהו בשפה שג'ין דיברה בה – שכנראה הייתה סינית ולקחה את ג'ין למעלית, לא ראיתי את ג'ין ושרלוט לאחר מכן, עברו שעות ורק לקראת סוף המשמרת שלי שתיהן חזרו וג'ין עטתה כעת חיוך ענקי שלא נראה שהולך לרדת מפניה בזמן הקרוב.
"אבל את חייבת לשמור על זה,את היחידה." שרלוט אמרה ויצאה מהמשרד.
ג'ין ישבה מאושרת בכיסאה והמשיכה לחייך לאוויר, היא אפילו לא התייחסה לשאלות שלי ופשוט נטשתי אותה שם, כנראה טוב לה עכשיו ששרלוט חלקה איתה משהו.
אבל מעניין מה הוביל לשינוי הדרסטי הזה? ג'ין היה רותחת מזעם ועכשיו היא רגועה ומאושרת? כנראה שרלוט הבטיחה לה העלאה במשכורת או משהו, אין סיכוי שזה קשור לחור בזכוכית, אני די בטוחה שג'ין חלמה על זה.
אין סיכוי הרי שמישהו באמת פתח את הזכוכית.
הפתח עצמו הוא נסתר והוא נפתח כמו כל הדלתות בבניין, אבל שרלוט הסבירה לי שאת השלט הפותח אותו השמידו לפני הרבה שנים והדרך היחידה היא כנראה אבודה לנצח.
אני לא מאמינה שיש דרך לפתוח אותה כבר, אולי עם קצת רצון וקצת יכולת אפשר לפתוח אותה בקלות עם טלקינזיס אבל…זה לא משהו שהייתי רוצה לבדוק, רק אם הייתי יודעת בוודאות שהכול כבר בסדר.
דברים לא השתנו שנים רבות, אני לא חושבת שמשהו השתנה בדיוק.
ג'ין המשיכה לעשות את העבודה שלה בחיוך ואפילו שאלה אותי אם מתחשק לי כוס קפה והכינה לי אחד, שאלה אם אני צריכה עזרה בעבודה ועוד כל מיני טובות שהיא לא עושה בדרך כלל.
מעניין מה שרלוט סיפרה לה.
אני גם רוצה לדעת סודות.