נגד הטבע – פרק עשר
סופיה נכנסה לארמון וחייכה אליי, נשקה לשפתיי והורתה למשרתת שלה להכין לנו תה חם.
היא התיישבה על הספה הכחולה והסתכלה עליי בהערצה. "את היית מושלמת! לא יכולתי לתאר לעצמי נאום טוב יותר משלך." הסתכלתי מהחלון המשקיף על מסיבת העיתונאיות, היא גוועת לאט לאט והנשים מתחילות לארוז את המצלמות והשלטים וחוזרות חזרה לבתיהן.
סופיה עולה לי על העצבים מאז שהתחלתי לצאת איתה, ידעתי שהיא שמה עליי עין מאז שויקטוריה הציגה אותי בתור הסגנית שלה. במסיבות היא תמיד הסתכלה עליי והתביישה לגשת אליי ולפתוח בשיחה.
מרחוק היא נראית עדינה ומתביישת מהמעמד שיש לה והכוח העצום שעומד לרשותה, מה שהיא לא ידעה זה איך לתעל את הכוחות שלה ולהשתמש בהם לטובתה בלבד – אני הבנתי את התועלת בה.
הנסיכה סופיה ואני התחלנו את הרומן הברור מעליו אבל הסודי שלנו לפני שבע שנים טובות, היינו בהתחלה נפגשות אך ורק באירועים אבל האירועים מצטמצמים כשמגיעים לחורף ולכן יום אחד פשוט העברתי את ידי על המסך, שלפתי את המספר של סופיה והתקשרתי בשיחת וידאו, היא לא הייתה מוכנה לזה ותפסתי אותה בהפתעה כשהיא מתלבשת לארוחת הצהריים. מיד הסכימה להיפגש ומאז אנחנו הזוג המלכותי.
סופיה תמימה וקלת דעת, היא מתוקה ואני כן מרגישה כלפיה משהו חוץ מהרצון לנצל את המשאבים שלה והקרבת דם שלה למלכה אגטה השנייה – האהבה והחום שהיא ממטירה עליי וכמעט חונקת אותי מכול הצדדים כן מרגישה טוב לפעמים, יש מישהי שמחכה לי בבית ורוצה רק לפנק אותי ולתת לי את מבוקשי – זה נחמד.
אני לא חושבת שאי פעם הרגשתי איזו שהן חרטות לגבי המניפולציות על סופיה, יש לי מטרה ואני אשיג אותה בכול האמצעים – כל האמצעים כשרים כפי שנאמר.
התיישבתי ליד סופיה ונשקתי לצווארה, היא חייכה וליטפה את שערי.
הסתכלתי בעיניה וראיתי בהן עיניי חיה תמימה שלא מבינה מה רוצים ממנה ופשוט עושה כל דבר כדי לרצות את בעליה, שמחתי על התכונה הזאת שלה – הרצון לרצות את כולם, זה הופך את כול העניין להרבה יותר פשוט.
סופיה יפהפייה, עיניה הירוקות הגדולות מביעות טוב לב ורוך, שערה הבהיר והגלי תמיד מסודר על כתפיה בצורה מושלמת, גזרתה דקיקה ותמירה – היא הייתה יצירה מופלאה, רבות ניסו לחזר אחריה אך היא דחתה את כולן והיא החליטה לתת לי את ליבה.
חבל שאני צריכה לרסק אותו.
סופיה מציקה לי כבר הרבה זמן עם השאלה מתי תהיה לנו תינוקת משותפת, אנחנו ביחד כבר שבע שנים ואימא אגטה מצפה ממנה ללדת בזמן הקרוב – סופיה בת 37 ומפני שהיא חיכתה זמן כה רב כדי לצאת עם מישהי כמוני אז הרצון לילדה היה צריך להידחות עד שהיא תמצא את האבירה על הסוס הלבן.
"מכון איב יהיה מאוד שמח לקבל אותנו לא משנה מתי אנחנו נבוא, יש לנו פריווילגיות ואנחנו יכולות להרשות לעצמנו להגיע בלי פגישה." היא לגמה מהתה שלה והסתכלה לראות תגובה שלי.
נאנחתי בקול, שמתי את הכוס במקומה ואחזתי בידה של סופיה, אני לא מתכוונת להיות אחראית לעוד חיים – שתיים מהיצירות שלי אינן המושלמות בבנות, אחת מאכזבת אותי בכול צעד וצעד שלה והשנייה מביטה בי בכזאת הערצה אבל אינה מבינה במה כרוכה ההצלחה.
אני לא מתכוונת להיות אם פעם נוספת, אבל אני עדיין לא יכולה להגיד לסופיה שאני לא ממש בכיוון.
"סופיה, העניינים בממשלה קשים מאוד בתקופה הזאת – אימא שלי חולה לעיתים קרובות ואני צריכה להחליף אותה ואני לא אהיה מופתעת אם בקרוב מושכות העולם ייפלו לידי. קשה לי לחשוב כרגע על האושר הפרטי שלי כשיש לי אושר גדול יותר לטפל בו – את חלק מהאושר הגדול הזה ואני לא רוצה שניקח את הסיכון ונהרוס את זה בכך שלא הייתי מרוכזת בעבודה שלי ובמה שאני יודעת לעשות." סופיה מחתה דמעה והנהנה בהבנה.
חיבקתי אותה ואחזתי אותה קרוב לגופי, דמעות נוספות ירדו במורד לחייה והיא נתנה להן להיספג בחולצה שלי.
"את לא צריכה לבכות כי אני בטוחה שאני אסיים את העבודה שלי בשנה הקרובה, הכול רק בגלל המחלה של אימא שלי והיא שוכחת לטפל בהרבה עניינים ואני זאת שצריכה לפעול בנוגע אליהם. אני קרובה לסיום ואז העולם יתנהל טוב יותר, את תראי שהזמן יחלוף מהר ואנחנו נהיה במכון איב ואת לא תספיקי אפילו למצמץ."
היא בכתה חזק יותר ולמזלי היא לא ראתה את הגלגול עיניים, אני שמחה שהיא תמימה כל כך, אחרת ממזמן הייתה נוטשת אותי והולכת לעשות ילדות יפות עם מישהי אחרת.
ניתקנו מהחיבוק וחייכתי אל סופיה, מחיתי את הדמעות שלה ואמרתי לה שהיא נראית מדהים היום, היא חייכה ולגמה מהתה שלה.
"מה קורה עם אנה במעבדה? היא עושה משהו חשוב?" היא שאלה ונגסה באחת העוגיות שהמשרתת הביאה.
"אנה לא עושה הרבה והיא יותר מזכירה מאשר מדענית, לפי דעתי היא מבזבזת את זמנה במעבדה ואין לה שום סיכוי להתפתח שם כמו שהיא רוצה ומצפה. האמת היא, שיש שמועות שכנראה נסגור את המעבדה. דיברנו על זה רבות עם אימא ואנחנו לא רואות איזושהי פואנטה לקיום המעבדה, המחקר נזנח לפני כל כך הרבה שנים ויש נשים שפשוט קשה להן לוותר ולקבל את העולם כמו שהוא. אנחנו מבודדות מהגברים כבר למעלה ממאה וחמישים שנה, אין היגיון בתחזוקת המעבדה אם הפתרון לא נפתר עד עכשיו, את לא חושבת כך?" הסתכלתי אל עיניה וראיתי את הבלבול חולף, היא לא מתעסקת עם העניינים הללו ומעדיפה לפתור את זה עם יועצות – בתור מלכה היא תהיה חסרת ידע וניסיון ותצטרך להסתמך על היועצות ואז תמיד יכולה לבוא השחיטות והניצול הקלאסיים של המעמד שלה, בדיוק כמו שאני עושה עכשיו.
"אני חושבת שהתקווה חלפה מזמן מן העולם ובאמת שלא נראה שיהיה פתרון, אז למה באמת להמשיך עם המחקרים? טוב לנו ככה ואנחנו לא צריכות שינוי, השינוי הכי טוב קרה כשנפרדו דרכינו וכל אחד חי בעולם שלו."
היא תפסה את הפיתיון, וכשאימא שלה – המלכה תשאל אם היו דיונים היום זה מה שהיא תגיד, אימא שלה מצדדת בכול מה שסופיה אומרת גם אם הדעות מנוגדות לה – היא לא יכולה לחשוב לצאת נגדה, היא לא חלשה כמו סופיה אבל היא מאמינה שסופיה מתוחכמת ויכולה להגיע להחלטות ומסקנות כאלו לבד, אני בספק רב.
כל דבר שאני משמיעה באוזניה של סופיה, עובר לאוזניה של אגטה ואגטה תמיד מתקשרת לוודא ולשאול ולנסות להשתתף עד כמה שהיא יכולה.
אגטה לא אוהבת להישאר מאחורי הקלעים והיא רוצה להראות שגם המלכה למרות היותה רק סמל ובובה יכולה להשתתף ולהעביר את הדעות שלה הלאה בשרשרת הפיקוד, וכמו כל דעה שלה, הן מגיעות הישר ממני ועוברות דרך סופיה ואני מסכימה מיד לכל הצעה ודעה שלה – שהרי אלו דעותיי.
"אני חושבת שאם נסגור את המעבדה ואנה תעבור לעבוד במחקרים אחרים היא תוכל לממש את הפוטנציאל שלה יותר טוב, היא לא תרצה לעזוב סתם ככה כי ההצעה לעבוד שם הייתה חלום חייה – היא תעבור רק אם המכון ייסגר והתקווה שלה תנופץ כפי שהיא נופצה אצל שאר המדעניות לפני שנים רבות, כל מה שהן עושות עכשיו זה נטו לחמם את כיסאן ולשתות כמות בלתי מוגבלת של קפה או תה. אני לא רוצה לתחזק מקום כזה ולהעביר אליו כספים אם העבודה שם לא זזה סנטימטר, יש מקומות טובים יותר להשקעה הכספית ואני מעדיפה לתחזק מקומות חשובים יותר מהמעבדה – כמו החינוך של הבנות, תמיד אפשר לשפר את החינוך אפילו במקצת." קמתי ממקומי והלכתי לכיוון המרפסת, סופיה הלכה אחרי ואחזה בידי והסתובבה סביבי כמו ילדה בת חמש שמחפשת את תשומת ליבה של אימה.
"את באמת חושבת ככה? אז אולי באמת עדיף לסגור, החינוך של הבנות תמיד חייב לבוא לפני הכול, לכולן יש פוטנציאל כל כך גדול – במיוחד הבנות מדרום אפריקה , שנים שלא שמו לב אליהן והן גוועות, החינוך שם הוא חלש ואין מספיק נשים חכמות ללמדן, צריך לפי דעתי לבנות שם עוד בתי ספר אבל זול יותר – שהרי העבודה בדרום אפריקה היא שוק קשה." סופיה ליטפה את שערי והופתעתי לשמוע שהיא בכלל מתעניינת במצב בדרום אפריקה וכן, השוק שם קשה בזמן האחרון והרבה מן הבנות נושרות מבתי הספר ועובדות במקומות שלא דורשים השכלה גבוהה במיוחד- המהפכה הטכנולוגית לא הייתה טובה לכולן כמו לממלכה המאוחדת.
סופיה נשקה לצווארי וחיבקה אותי קלות, מידי פעם אני כבר לא יכולה לסבול את נוכחותה ואת ההתנהגות החונקת שלה.
"סופיה רדי ממני, אני עייפה. אני לא במצב רוח אוהב במיוחד." היא לא מקשיבה לי כשאני מדברת אליה ככה ומחשיבה את ההתנהגות שלי כעוד הזמנה לחיבוקים ונשיקות, מחליא אותי.
"תירגעי קצת ליזי, את לא צריכה להעביד את עצמך ככה ואת יודעת שאני פה בשבילך ואני יכולה להרגיע אותך."
היא הורידה אצבע או שתיים מעלה ומטה בגבי, מנסה לשדל אותי להירגע. בניד עין אחד היא הורידה את ידה ומחשבותיה הסתדרו מחדש.
"אני מבינה שאת עייפה, את רוצה ללכת לישון?" המבט על פניה הפך לרך יותר ותמים יותר, שה תמים היא הייתה ואני הזאב הרע שמשחק במוחה, אילו היא רק ידעה שכמעט מחצית מהמחשבות שעולות בראשה הן פרי יצרותיי, אפילו עכשיו – אני רק רוצה לחזור הביתה ולנסות לראות איך אני אסגור את המעבדה, אז פשוט זרקתי לראשה "עצם" והיא תפסה אותה ועכשיו היא תיתן לי ללכת לא משנה מה אני אגיד, אני יכולה להגיד "פרפר" והיא תחשוב שאמרתי שאני אוהבת אותה ושאני אדבר איתה בהמשך הערב.
נשקתי לשפתיה והיא משכה אותי חזק כלפיה, ניתקתי את שפתיי משפתיה ויצאתי מהארמון כשעל פניה החיוך התמידי שלה – עיוור לזוועות העולם, עיוור לזאב שאוכל אותה מול פניה בעשר השנים האחרונות.
חזרתי הביתה, אנה לא הייתה בבית והמשרתת טענה שהיא יצאה לקחת את הרוקפילד מהמוסך וכנראה עושה סידורים.
מייגן ניתרה אל משרדי והתיישבה בכיסא הנוח וחיכתה שאני אפנה אליה את מבטי ברגע שאני אסיים לקרוא את המכתבים השונים שהיו לנגד עיניי, המכתבים הבהבו באוויר וכשקראתי אותם הכתב גדל אוטומטית ויכולתי לקרוא ביתר קלות. היו לנגד עיניי לפחות שבעה מכתבי תלונה על העבודה הלא יעילה של ויקטוריה.
עצמתי את עיניי והמכתבים ירדו חזרה למחשב הדק המונח מולי.
"היי אימא, אהבתי את הנאום שלך היום!" מייגן בת 18 והיא רוצה להיות חלק פעיל במשרד שלי, נתתי לה עבודה משרדית משעממת אבל היא עושה את המיטב שלה. היא התקבלה ללימודי יחסים בין לאומיים וכשהיא תהיה גדולה היא רוצה להיות שרת חוץ או שגרירה כלשהי במקום כלשהו, העיקר לעבוד למען ממשלת הנשים.
"תודה מייגן, איך הולכים הלימודים?" חודש יוני מתקרב לסופו, והיא אמורה כבר לסיים את לימודיה התיכוניים.
"נשאר עוד שבוע ללימודים וכל מה שאנחנו עושים זה להתכונן לסוף ולנשף סיום, לא יותר מזה." היא חייכה.
"אני שמחה מתוקה, מתי מתחיל הסמסטר שלך?" פתחתי חלק מהמכתבים והדגשתי קטעים שבהם אומרים עד כמה העבודה של ויקטוריה גרועה – סוף כל סוף הנשים בממשלה שמות לב לשינויים שקורים ואלו שינויים נוראיים.
ויקטוריה עדיין מצדדת בתפעול המעבדה שלא הביאה תוצאות במהלך כל מאה השנים שהיא פועלת, היא אינה שמה לב לבעיה בדרום אפריקה, היא מסרבת לפעול ולתמוך בפרויקט של נאס"א לשלוח חללית מחקר לכוכב שבתאי – התוכניות כבר אושרו אבל היא מסרבת להסכים ואין לי מושג אפילו מדוע.
"אני רוצה שתכתבי לי המלצה לאקדמיה, עבדתי אצלך במשרד ועבדתי עם סבתא ויקטוריה ואני חושבת שזה יהיה נכון שיהיה אימות לכישורים שלי ולנכונות שלי להצליח בכל דבר שאני רק ארצה. אני לא רוצה להיות אחת מהשוליים, אני רוצה שכבר עכשיו ייראו שאני רוצה להצליח." היא אמרה ונשמעה בדיוק כמוני כשאני ביקשתי מויקטוריה לאשר לי לעבוד איתה.
"מתוקה את רוצה שיתייחסו אלייך לא כשווה מן השוות? אלא כיותר טובה? את מבינה ששאר הבנות שיילמדו איתך כבר עכשיו יחושו בכוח שלך מעליהן? את הרי הבת שלי והנכדה של נשיאת העולם, כבר עכשיו מתייחסים אלייך כשאל שונה וטובה יותר, המלצה שלי רק תחזק את המצב וכולם באמת ייחשבו ככה." סגרתי את המכתבים והסתכלתי במייגן, היא העתק שלי ונחושה כמוני.
ראיתי שהיא הבינה את זה.
"אני מבינה אבל זה לא אומר כלום, הרבה מהנסיכות באות ללמוד וגם אליהן מתייחסים שונה – אני רוצה שיתייחסו אליי שונה לא רק בגלל מהמקום שאני באה ממנו אלא בגלל שיש לי את היכולות והכישורים הנכונים- דבר שאני לא יכולה להעיד שלבנות האחרות יש. אני בטוחה שהנסיכה של מונקו מכירה רק מסיבות ונשים ולא לימודים, היא מופיעה כל הזמן בחדשות ותמיד בחיקה בחורה אחרת – אני לא רוצה שיתייחסו אליי כנערת מסיבות – אני רוצה להיות טובה יותר." היא העלתה נימוק טוב, נאנחתי.
"בסדר מתוקה, אני אכתוב לך המלצה ואני אבקש מהבנות במשרד לחתום גם הן, אני בטוחה שככה תהיה יותר השפעה – יותר נשים שמאמינות בך כך יש לך יותר כוח." מייגן חייכה, מלמלה תודה ויצאה מהחדר כששערה השחור מתנפנף מצד לצד.
פתחתי את מכשיר העיקוב של המכונית של אנה וגיליתי שהוא לא פעיל, כנראה נפגע בתאונה ואולי בכלל הוסר במוסך בטעות, מעניין מה הפעם היא עושה.
היא כבר התחמקה ממני פעם אחת, אני לא רוצה פעם שנייה.
תגובות (1)
המשךך!!