נבחרתי.

אתם מכירים את ההרגשה שאתם יודעים שהולך לקרות משהו, שאלוהים שולח לכם את כל הסימנים האפשריים כדי לרמוז לכם שמשהו הולך לקרות, שיש לכם את הפרפרים האלה בבטן שכל כך רוצים לגרום לך לשים לב לדברים הקטנים ולתחושות הבטן שלנו? בדרך כלל כשמגלים למה כל ברמזים האלה הובילו מגלים את זה מאוחר מדי. כנראה שאני ילד מיוחד, כי בפעם הראשונה שהרגשתי את הפרפרים האלה ידעתי שמשהו הולך לקרות. משהו גדול.

שם: שון. (המלךך)
גיל: 14. (וקצת)
חברים: הרבה. מאוד. (בלי להשוויץ כן?)
מצב משפחתי: אחות, אמא מתה ואבא מחזיק את הבית. (טוב, אבא שבקושי מחזיק את הבית.
זה מה שכתבתי ביום חורפי איפה שהוא באמצע ינואר, בשיעור היסטוריה כהודיעו לנו שהמורה הרגילה שלנו לא תגיע בזמן הקרוב לבית הספר, ובינתיים יחליף אותה מר סמית. נכנס לכיתה איש גבוה ורזה, עם שפם צרפתי וקוקו קצר, הוא לבש חליפה שהייתה קצרה עליו בידיים ומכנסיים צמודים. הנעליים שלו הבריקו והקול שלו היה עמוק וצרוד, \\\"שלום ילדים, קוראים לי אדוורד סמית. אני מעדיף שתקראו לי מר סמית.\\\" כל הכיתה בחנה אותו ולא הבינה מי האיש הזה. גם אני לא. הדבר היחיד שחשבתי עליו באותו הרגע הוא שהאיש הזה נורא מוכר לי, כאילו ראיתי אותו איפה שהוא או משהו כזה. אף פעם לא הרגשתי ככה. מר סמית הסתכל על כל הכיתה במבט בוחן ונעצר כשהסתכל עליי, צמרמורת עברה במורד גבי, \\\"עכשיו אני אחלק לכם דפים שאני רוצה שתמלאו. זה רק בשביל שאני אכיר אתכם טוב יותר וכדי שאני אבחר כמה מכם למשימה מיוחדת וחשובה, שלה צריך רק את האנשים המתאימים. בבקשה תחשבו לפני שאתם כותבים משהו. תגישו לי חזרה את הדף בעוד כחמש דקות.\\\" לא הייתי צריך חמש דקות כדי למלא את הדף, ידעתי בדיוק מה לכתוב לאחר כחמש דקות הוא פתאום אמר: \\\"טוב, כולם החזירו לי את הדפים. בואו לא נבזבז את הזמן שלנו, פתחו את הספרים בעמוד 103 בפרק 7.\\\"השיעור עבר לאט מאוד ובצלצול הלכתי לחדר המנהל, שתמיד היה פתוח לתלמידים. למדתי בבית ספר קטן מאוד לילדים של השכונה ומסביב, היינו כשלוש מאות תלמידים בחטיבה שלי. \\\"מי זה האדוורד סמית הזה? איפה הוא גר? יש לו משפחה? הוא יהיה המורה פה לתמיד?…\\\" התחלתי לשאול. היו לי עוד המון שאלות אבל לא הספקתי לשאול את כולן כי המנהל עצר אותי. \\\"מר אדיסון, לאט לאט. אדוורד הוא איש טוב. בדקנו את הרקע שלו והכל בסדר. הוא היחיד שהגיש מועמדות למשרה קבועה פה וקיבלנו אותו בברכה, וכן, הוא יהיה המורה שלכם לתמיד, לא להיסטוריה, אלא לשיעור חדש במערכת: פיתוח יכולות הדמיון. למה אתה כל כך מוטרד? יש איזו שהיא בעיה איתו?\\\" חשבתי רגע מה לענות, כי הייתה בעיה איתו אבל לא ידעתי איך להסביר אותה. \\\"אממ לא, זאת אומרת כן, אבל פשוט.. אני לא יודע..\\\" גמגמתי. \\\"אם יש בעיה אפשר לעשות בירור, אתה יודע, אם אתה רוצה, רק תגיד.\\\" הוא ענה ופניו הראו הבעה מודאגת ולא ברורה. מהרתי לענות \\\"לא, לא, הכל בסדר, פשוט לא ראיתי אותו אף פעם בסביבה, אם אתה יכול להגיד לי מאיפה הוא, או אם יש לו משפחה..\\\" \\\"אני מצטער, אבל את זה תצטרך לשאול אותו בעצמך. אני לא מורשה למסור פרטים על אף אחד מהמורים אלא אם כן אני מקבל אישור, ולא קיבלתי אחד כזה. טוב, מר אדיסון, אני מניח שלא תרצה לבזבז כאן את כל ההפסקה שלך, נכון?\\\" הוא לא חיכה לתשובה ופניו הלבינו. הוא סימן לי לצאת מחדרו והוא שוב נעשה מודאג. לא הספקתי להגיד מילה והוא טרק מאחורי את הדלת.