נבואת הצללים-פרק ג'

פרק ג'- מגן הכסף, מגן הזהב

"את עשית מה?!" קראה הדודה אניטה בחלחלה."הלכתי לשוק בלי רשותך ובלי ליווי מבוגר אחראי, דודה." דקלמה מיריה. "יש לך בכלל מושג עד כמה זה מסוכן לילדה קטנה בגילך ללכת לבד בשוק?" גערה בה הדודה, מזועזעת כליל. "אני בת שבע עשרה, דודה." גלגלה מיריה את עיניה לתקרה. "לא משנה לי בת כמה את! את מודעת לזה שיכולת להיהרג?!" צרחה הדודה בזעם. "זה השוק, דודה! איך בדיוק יכולתי להיהרג בשוק?" היא גלגלה את עיניה לתקרה בשעשוע לא מוסווה. " אל תצחקי לי, חצופה שכמותך! שלא תחשבי שלא ראיתי אותך! את מקורקעת לחודש שלם! חודש! עכשיו תעלי לחדר שלך!" היא הצביעה על המדרגות בפנים אדומות מכעס. מיריה עלתה בדכדוך לחדרה. היא בסך הכול רצתה להביט שוב במגנים, זה הכול! וקיבלה כעונש ריתוק לחודש! היא כבר לא הייתה בטוחה שההצצה החטופה ההיא בהם הייתה שווה את זה…
כמה שעות מוקדם יותר…
שלא כמו מה שהייתם מצפים מבנאדם שברח מהבית, מיריה לא הביטה לאחור כול הזמן כשהילכה בשוק, אלא הלכה בגו זקוף ובהתרסה אף יותר מהרגיל. היא הגיעה אל דוכן חפצי המיסטיקה. החפץ הראשון שעיניה נפנו אליו אוטומטית היה כמובן, המגן. הפעם, למרבה הפתעתה, המגן הזהוב היה חלק וריק. היא לא זיהתה בו אף לא רמז קל שבקלים לדיוקנה. אבל ברגע שהביטה אל המגן הכסוף, משהו השתנה בו: אף של בן אדם, קטן וצחור כשלג הופיע עליו, יוצר יחד עם העיניים הנפלאות חלק מקלסתר פנים. "תראה, אדוני!" היא קראה בפליאה, מפנה את תשומת ליבו של המוכר אל השינוי הפלאי שחל במגן. "מה יש לראות, ילדה? אני רואה ערימת מזומנים, בדיוק כפי שראיתי קודם." הוא הביט בהשתוממות במגן. "מה? מזומנים? אבל… יש פה עיניים ואף, אתה לא רואה?" מלמלה מיריה בהשתאות. "אני לא רואה לא עיניים ולא אף, גברת! משהו כנראה לא בסדר אצלך בראש! אז את רוצה לקנות אותו או לא?" "כמה… כמה הוא עולה?" גמגמה, מודעת לראשונה לרעיון שאם יהיה לה מספיק כסף, תוכל לבהות אל תוך העיניים המטריפות הללו מתי שתרצה, שעות על גבי שעות… "עשרים מטבעות זהב, גברת!" העיר אותה קולו של המוכר ממחשבותיה. עשרים מטבעות זהב?! הרי אלו כול החסכונות שלה, והדודה קמצנית מאוד! מבט אחד בעיני המגן הספיק כדי לשכנע אותה. היא שילמה למוכר ביד רועדת. ואז נגעה, לראשונה, במגן. זרם חשמלי עבר בה כשאצבעה נגעה במתכת הקרה. היא שכנעה את עצמה שזה חשמל סטטי, אבל ידעה שזה פשוט לא נכון. היא העבירה את אצבעה בתנועות מעגליות מסביב לעיניים והחליקה את האצבע במורד האף. היא הרגישה כאילו היא נוגעת באדם אהוב. ואז לקחה את המגן, נשאה אותו הביתה, לא מרגישה בכובד המתכת, החביאה אותו בחדרה וירדה אל דודתה לקבל את גזר הדין.
ביום המחרת, כשדודתה הלכה לשוק, באה אליה רוסה. "תראי," אמרה לה מיריה בהתרגשות והוציאה את המגן ממחבואו מתחת למיטתה. רוסה לטשה עיניים במגן ואמרה "אה, איזה כלבלב חמוד!" "כלבלב?" תמהה מיריה "איזה כלבלב, אלו פנים של בנאדם!" "אני לא רואה שום פנים. יו, איזה חמוד! הוא מקשקש בזנב!" קראה. "זה מוזר… המוכר בשוק שמכר לי את זה ראה ערימת מזומנים… מה זה אמור להיות שכול אחד רואה בו משהו אחר?" "איפה קנית אותו?" "באחד מדוכני המיסטיקה בשוק, למה?" "דוכן מיסטיקה? זו בטח איזו אחיזת עיניים שגורמת לך להאמין שזה מכושף או משהו… על זה בזבזת כסף?" " לא… את לא מבינה… מה שראיתי שם גרם לי לקנות אותו!" "אה, עכשיו הבנתי! זה בטח קסם שגורם לך לקנות דברים! עוד מעט תגידי לי שמאנר 'הנוקם' בכבודו ובעצמו מכר לך אותו." "זהו זה, מאנר! תודה, רוסה, את גאון! אוי, הנה אני שומעת את הדודה שלי באה. פשוט תשכבי במיטה שלי ותתכסי עד שאני אחזור. היא לא תבחין בהבדל." רוסה נכנסה אל המיטה והתכסתה כולה. מיריה יצאה דרך החלון, עמדה על אדן החלון והחליקה למטה במורד המרזב. היא יצאה מהחצר האחורית ועקפה את הבית כדי שדודתה לא תראה אותה. אז הלכה אל השוק ומיהרה אל דוכן המיסטיקה. המוכר אכן היה מאנר. הוא עסק בהברקת המגן הזהוב. היא החלה לחשוד שאם מאנר הוא אכן 'נוקם', המגן שברשותה מקולל בקסם אפל…