נבואת הצללים-פרק ז'

פרק ז'-הצמד
האנשים בפּוּרְק לא היו מורגלים לראות סוס אציל כמו הסוס השחור שניצב עכשיו בפתח ביתה של הגברת אבנג'ר במלוא הדרו כשרעמתו השחורה מתנופפת ברוח.
מהסוס ירד בחור נאה ללא ספק שנראה כבן גילה של העלמה אבנג'ר הצעירה, מה שעורר לחשושים בקרב העלמות הצעירות שהתגוררו בבתים הסמוכים. כשפתחה גברת אבנג'ר את הדלת היא וודאי הופתעה מאוד לראותו, אבל כרגיל לא הראתה שמץ מהפתעתה והזמינה אותו להיכנס. הם התיישבו בחדר ההסבה והנער הסביר לה מה מעשיו בביתה. "האם מיריה בבית?" שאל. עתה הבעת פניה הייתה קרובה לתדהמה. "לא, היא יצאה לנופש בחווה. היא תשוב בעוד כשבועיים. מה רצונך למסור לה?" "אני לא יכול למסור לה. אני צריך לדבר איתה פנים אל פנים. את מבינה, גברתי, אני קוסם…" פניה התכרכמו מעט "… ונתבקשתי לדבר עם אחייניתך בדחיפות!" "איזה עניין יש לאחייניתי בשיחה אתך, אדוני הצעיר? ומי אתה בדיוק אם מותר לי לשאול?" "אני פרל בלאק, וכפי שאמרתי לך קודם, אני קוסם." (זה היה השם שבחר לעצמו מכיוון שאסור היה לו להזדהות בשמו האמיתי בפני איש פרט לעלמה אבנג'ר) "אוי, האדון בלאק…" היא נראתה מפוחדת מעט " דרך ארוכה כול כך מלמטה… בוא תשתה משהו…" לא היה לו מושג למה היא מתכוונת, אבל הוא הניח שהמסתור של פאגיוס נמצא במקום כלשהו למטה מהעיירה הזאת. "לא, גברתי, לא צריך, תודה!" "אני מתעקשת! תרצה קצת שרי?" "שרי?" הוא מעולם לא שתה משקה חריף אבל זה התחיל למצוא חן בעיניו. "כן, אני אשמח, תודה לך. " אתה נראה צעיר יותר מכפי שאומרים… זה בטח הקסם שמשמר כול כך טוב…" "הקסם? אה, כן, בוודאי, הקסם!" הוא החל לחשוש שהיא מבלבלת בינו לבין מישהו אחר באותו השם. "תסלחי לי, גברתי, אבל אולי אנחנו מכירים מאיזה מקום?" "חה… בנוסף לכול אתה גם מצחיק…אתה לא מכיר אותי אבל בכול העיירה מכירים אותך! כול העיירה יודעת מה עשית שם למטה, איך עזרת להם, אנשים מסכנים!" "אה… כן…" הוא החל להרגיש ממש לא נוח "אני אלך עכשיו… איך אמרת שקוראים לחווה שהאחיינית שלך נמצאת בה?" שבעת הסוסים, אבל אפילו לא שתית את השרי…" והוא כבר הלך. איך לעזאזל הוא ימצא אותה?
כעבור שעתיים, השעה שמונה בערב, חוות "שבעת הסוסים", גשם ערפל ורוח.
גשם מקפיא עצמות! וערפל סמיך! ורוח קרה! השכמייה של שאהאן הייתה מוצפת כולה, מהברדס עד השוליים. הסוס המסכן היה רטוב ושאהאן רעד מקור. כול מה שראה מבעד לערפל הסמיך היה שדה חיטה רטוב, ואור מנורה קלוש שהאיר צורה לא ברורה, שהוא התפלל שאכן הייתה מה שקיווה שתהיה- בית עץ, חווות "שבעת הסוסים". הוא ירד מהסוס. כשהתקרב הוא ראה שלט בסמוך לבית, עליו מצוירים שבעה סוסים בצבעים דהויים ומעליהם רשומה הכתובת המחוקה מעט "שבעת הסוסים". אנחת רווחה נמלטה מפיו, יחד עם אדים של נשימתו בגלל הקור. הוא דפק על דלת הבקתה. איכר ג'ינג'י מזוקן פתח את הדלת. "מה רצונך? אין לי את כול היום לעמוד כאן בקור!" אמר בקוצר רוח. "האם העלמה מיריה אבנג'ר נמצאת כאן?" "לא, בחור, יש לך טעות! היא עברה כאן לפני כמה שעות, ואמרה לי להגיד לכול מי ששואל עליה שהיא שוהה כאן, אבל היא בעצם מחפשת בחור אחד, בשם רופרט מאנר. אולי היא תחזור לישון כאן בעוד כמה שעות. אוי, אני מניח שלא הייתי צריך להגיד לך את זה, נכון?" ניכר עליו שלא היה פיקחי במיוחד. "האחיין שלי, ג'רום הדפאטצ'ר, סידר בשבילה את העניינים של החיפוש אחרי הבחור ההוא, מאנר . טיפוס בלתי נסבל, ג'רום. דרך אגב, אני ניירון. ניירון הדפאטצ'ר." הוא ירק על הקרקע "עומד לרדת שלג. אני מרגיש את זה בגלל השיגרון שלי. בוא תיכנס, בחור. תחכה לעלמה אבנג'ר כאן בפנים." שאהאן נכנס והדפאטצ'ר סגר את הדלת. בפנים היה חמים ומואר למדי. זה היה מטבח כפרי רגיל למדי, כפי שתראו בכול בית חווה במארלנד. "היא ארוסתך?" שאל החוואי. "סליחה?" "אתה והעלמה אבנג'ר, אתם מאורסים?" שאהאן קצת נפגע. הוא מעולם לא ראה אדם חסר נימוס שכזה. "לא. סלח לי שלא הצגתי את עצמי. פרל בלאק, קוסם." הוא הושיט יד ללחיצה. אבל החוואי רק בהה בו בפה פעור. "חזיז ורעם!" שאהאן התכווץ בגועל. זה היה ביטוי לא עדין במיוחד, אחד מאלה שהשתמש בהם פאגיוס כשנכשל בהטלת קסם. " תחתוני סבתות קדושות!" (הוא החל לחשוד שהחוואי היה ימאי בעברו לפי ניבולי הפה שלו) "מה אתה עושה פה, בשם התרנגולות שלי, מר בלאק?" "אה… עברתי בסביבה ו-" הוא נקטע על ידי החוואי "אז איך שם למטה? בוא, תשתה כוס שיכר חם!" הוא עזר לשאהאן לפשוט את השכמייה הרטובה ודחף אותו לעבר כורסא מרופטת למראה מול האח. שאהאן התיישב. "נייתן! שתי כוסות שיכר!" צעק ודפק על השולחן שניצב ביניהם. "מייד, אדוני!" נשמעה צעקה עמומה בתשובה. "חזירים קדושים, איך שאתה נראה צעיר! אז זה מה שהקסם שלכם עושה, אה?" ניירון התיישב מולו. "תוכל להחליף בבקשה את השיכר בכוס של תה ג'ינג'ר?" שאל. "כן, מייד. נייתן, תה ג'ינג'ר במקום כוס אחת שיכר!" "כן, אדוני!" כעבור כמה דקות הופיע נער משרת ובידו שני ספלים. הוא הניח על השולחן את הספלים, לקח את השכמייה והלך. בחוץ החל לרדת שלג והרוח יללה. דלת הבקתה חרקה. "אז מה-" החל ניירון לשאול. קטעה אותו דפיקה בדלת. נייתן מיהר לפתוח. אל החדר נכנסה נערה בערך בת שבע עשרה, קטנת קומה ורזה, בעלת שיער חום כהה, סתור מהרוח שפתיתי שלג התערבבו בו, עור חיוור שהיה סמוק מהקור ועיניים כהות וגדולות שנצצו קמעה בגלל הרוח. "שלום לך, אדון ניירון." בירכה את האיכר לשלום. "או, העלמה אבנג'ר! טוב שבאת! הבחור הזה חיכה לך!" קרא ניירון לעבר הנערה. "סליחה? מי בדיוק חיכה לי?" החלה הנערה לשאול, אבל אז נחו עיניה על שאהאן. "בואי, שבי!" אמר ניירון, אבל הנערה התעלמה ממנו. היא נעצה בשאהאן מבט משונה, כמנסה לדלות פרט כלשהו הקשור אליו מזיכרונה. ואז התעשתה ומיהרה למסור לנייתן את מעילה ולהתיישב בכורסא שלצד שאהאן. "סלח לי, אך לא זכור לי שאנחנו מכירים. מי אתה, בבקשה?" פנתה אליו. "פרל בלאק." הוא הושיט את ידו. הנערה לחצה את ידו. "אינני מכירה שום פרל בלאק, אך אתה עדיין נראה לי מוכר. אתה מתגורר בעיירה פּוּרְק השוכנת כמה מיילים מכאן?" "לא. אבקשך להתלוות אליי. הכן לי ולעלמה אבנג'ר חדרים בבקשה, מר הדפאטצ'ר." אמר הנער בשלווה. "סלח לי, אבל איני מוכנה להתלוות אליך עד שיתברר לי מי אתה." היא התעקשה. "אני קוסם. נודע לי שאת מחפשת אדון בשם רופרט מאנר. אני מכיר אותו. אני מקווה שאוכל לעזור לך." "את זה עוד נראה." "הראי לי בבקשה את המגן שלך." אמר הנער. "סליחה?" המגן. הראי לי אותו." מיריה הייתה המומה.