נבואת הצללים-פרק י"ז

אזהרה: סיפור זה אינו מיועד לילדים מתחת לגיל 13. מי שמתחת לגיל 13 וקורא סיפור זה, היחשפות לתכנים מסוימים היא על אחריותו הבלעדית!

פרק י"ז-רגע של חסד
ואילו בנו של אותו אדם, האדם אשר לא היה מסוגל להרגיש בתוכו את האושר באופן מספק די צורכו, הרגיש כעת את האושר בצורה כמעט הכי עצומה שיכולה להיות. ובכן, בערך. כלומר, זו לא הייתה היא שהסבה לו את האושר (לצערו הרב) ואולי בעצם כן, אך לא בצורה המועדפת עליו. האומנם היה זה האושר? הוא היה בטוח שהרגיש אותו, מתגנב בחשאי אל תוכו, כשהיא סוף סוף הצליחה להרים מקל באוויר ולגרום לו לרחף מעל הקרקע למשך כמה שניות. מה שאומר שהיא התקדמה מספיק בלימודי הקסם שלה ויהיה להם זמן פנוי ואז הוא יוכל ל… "תראה, זה עף! זה עף!" היא צווחה בהתלהבות, מעירה אותו מהרהוריו. "כן, כן, אני יודע שזה עף." הוא זכר היטב, כאילו זה קרה אתמול, את הפעם הראשונה שהוא הצליח להעיף מקל בעזרת קסם. זה קרה בגיל שלוש. אביו החל ללמד אותו קסם מייד כשהיה מסוגל ללכת ולדבר כראוי, ו-קארונדל המשיך במלאכה זו עד לפני כמה ימים. "בסדר, אני חושב שזה מספיק להיום, לא?" "כן, קרוב לוודאי שאתה צודק." אוף, הוא מת לנשק אותה! רגע, מה זה קשור עכשיו? שוב החלק באישיות שקיבל מאבא שלו משתלט לו על המוח! אה, בעצם זה תמיד קשור. הוא ניסה להסביר לעצמו למה הוא חשב פתאום מחשבות זרות כאלה. כלומר, כשיש לך סוג של זיקה למישהו, זה רודף אותך. זאת אומרת, אתה לא יכול להשתחרר מזה, זה יהיה איתך בכול מקום, איפה שלא תהיה. רגע, מה זה קשור? טוב, בואו פשוט נחזור לסיפור. "כן, אני מניח. אז… מה נעשה עכשיו?" "אני לא יודעת. חשבתי שאתה יודע, לא?" בעצם, הוא ידע טוב מאוד מה לעשות. אבל- וזה אבל גדול מאוד- עד כמה שהוא דומה חיצונית לאביו, מאז שהתיישבה דעתו, הוא מנסה בכול-כוחו לטשטש את הדמיון באישיות. אך לצערו, ואולי לשמחתו, כשיצא מהמחבוא ונהיה קרוב יותר ויותר לנסיבות שהביאו את אביו להיות מה שהוא היה, הוא לא יכול לשלוט בחלק הזה של האישיות שנתן לו אביו. החלק שהינו קיים בכול אדם, אך באישיותו של אביו היה קיצוני עד להחריד. מאז שפגש אותה הוא התקשה להשתלט על עצמו. אילו רק היה ניתן לקבל רגע של חסד איתה, רגע קטן, הכול היה נראה אחרת. הוא החל לקנא באביו. אינספור רגעי חסד, אינספור נשיקות, אינספור מעשי אהבה. שבוצעו כולם בחוסר מוסר נוראי, ללא אהבה או רגש כלשהו. אבל לו, זה לא יקרה. כאן, יהיו אהבה ורגש ומוסר, ככול שיכולות לאפשר הנסיבות. הקנאה באביו הפכה לרחמים. כול כך עלוב. מעשי אהבה ללא אהבה. מה לעשות, גם דברים כאלה קורים בעולמנו האכזר והציני. אבל הוא, למזלו, לא אביו. והיא לא אחת מהכיבושים האינסופיים של אביו. הוא רצה אותה עד שיגעון, וכול זה אחרי-שימו לב-פחות משלושה ימים במחיצתה. אביו, למשל, לא היה מצליח להתאהב בנערה תוך פחות משלושה ימים. עוד נקודה לזכותו. למעשה, הוא היה כמעט בטוח שאימו, שאת זהותה לא ידע, נאלצה ללדת אותו בעל כורחה. הוא תיאר לעצמו שהיא, כמו בחורות רבות אחרות שאביו התעסק עימן, נאלצה ללדת את ילדו של איש שלא אהבה. ובכלל, האם בחורה במעמדה (היה לו מושג קלוש שאימו חיה בשולי החברה) יכולה לבקש לעצמה אהבה? הוא וודאי היה אוהב את אמא שלו, אם רק הייתה לו הזדמנות. הוא היה בטוח שהיה אוהב אותה. והוא היה כמעט בטוח שיש לו אחים ואחיות, גם אם רבים. שאלות שלא הכיר החלו לצוף בתוכו. הוא ידע על קיומם של אימו ואביו, ידע על קיומם של סבו וסבתו שמביתם ברח אביו כשהיה בגילו, והיה כמעט בטוח שיש לו גם אחים ואחיות. אם רק יצליח למצוא אותם ולאחד ביניהם, סוף סוף תהיה לו משפחה. גם את התחושה הזאת הוא לא הכיר: הכמיהה למשפחה. "היי! תתעורר, מעופף!" מיריה קטעה את הרהוריו, מחייכת אליו. "מה קרה לך, על מי אתה חושב כול כך הרבה?" הוא קיווה שהיא חושבת שהוא חשב עליה. עיניה רמזו לו שזה אכן מה שהיא חושבת. "לא… לא קרה כלום…סתם… חשבתי על משהו… לא משהו חשוב… סתם…עניין של מה בכך… סתם… ממש כלום… באמת… לא משהו רציני…" הוא מלמל. "באמת, אתה יודע שאתה יכול לספר לי." חייכה אליו. הוא קיווה שהשיחה ביניהם תוביל למשהו קצת יותר רציני… הוא נעשה כול כך תאב, כול כך ערגני, בדיוק כמו אביו…