נבואת הצללים-פרק א'

ספר ראשון-מארלנד : שליחות המגן

פרק א'- בפּוּרְק מתנהלים הדברים כסדרם

בעיירה פּוּרְק שבאחד האזורים הכפריים של מארלנד התנהלו הדברים כסדרם. חלפו זה מכבר עשר שנים מאז המאורע המצער האחרון, והדבר המסעיר ביותר שיכולת להיתקל בו שם היה רכילות על חזיר צולע של אחד מבעלי החוות או ידיעה על פאי תפודים שזכה במקום הראשון בתחרות אפייה מקומית. בשוק של כיכר העיירה נמשכו הוויכוחים בין הרוכלים על מחירו של האווז שלכאורה הטיל ביצי זהב ובתיאטרון הקטן הוצג מחזה על הימים הרחוקים והמאושרים שקדמו ל-'אסון הגדול'. איש לא דיבר מזה עשר שנים על 'האסון הגדול' מאז הסתיים. ממש לפני האסון, האמינו כולם שזוהי תחילתו של עידן חדש ונפלא שיביא שגשוג והצלחה לעולם. אבל אז הופיע פאגיוס. קארונדל פאגיוס היה הקוסם הגדול ביותר בתקופה, אך גם הנורא ביותר. וכשהוא הרג עשרות אלפי אנשים ביריד הגדול, שהצטרפו למיליונים שהרג לפני כן, התחילו מי שהיו בתחילה מפוחדים ולא תמכו בו, להבין שההיסוס שלהם היה מאוחר מידיי. היה צריך לפעול כשפאגיוס החל את דרכו שבע שנים קודם לכן. אבל היו גם תומכיו של פאגיוס. עד היום מסתובבים 'הנוקמים', תומכיו של פאגיוס במארלנד ומתכננים לנקום את תבוסתו ולהשליט את אדונם מחדש. מעטים הם הרואים בזה סיבה לדאגה. כולם יותר מידיי מרוכזים באנחת הרווחה הכללית ובהתאוששות מהאסון הכבד. מקום הימצאו של פאגיוס ועוזרו לא נודע . ובינתיים, בפּוּרְק נמשכה השגרה, והכול התנהל בדרכי שלווה מנומנמת. ברחוב המרוחק מהשוק, גרו זו לצד זו, בשכנות, שתי משפחות: משפחת סוקאטה ומשפחת אבנג'ר, אם נערה והדודה או האב שלה יכולים להיקרא משפחה שלמה. אתם מבינים, הגברת אניטה צ'ארלי אבנג'ר הייתה בפירוש מעדיפה שאחייניתה, מיריה ליליאן, תחייה במשפחה מהוגנת הכוללת יותר מאדם בוגר אחד. אבל מכיוון שמטרוניתא זו הייתה שמרנית ומאופקת ביותר, מאז שהתאלמנה איש לא רצה להוות צלע בוגרת נוספת במשפחה. ובאשר למשפחה השכנה, נראה כי האדון ארתורו הוגו אסטר סוקאטה המפוזר לא מודע כלל לשאלה מהי משפחה מהוגנת ומה לא. ולא די בכך שהוא מפוזר, ברנש זה לא חושב אפילו על מידת חינוכה של בתו רוסלין כרמן, שאותה כול אנשי העיירה חוץ מגברת אבנג'ר מכנים רוסה. לפי כך, ישבה כעת רוסה בסלון הבית כשסביבה ערימות דפים של אביה ארתורו. איתה ישבה מיריה, אשר למורת רוחה של דודתה שהתה עם חברתה הטובה ביותר, ומה שעוד יותר מרט את עצבי הדודה, היה שגם האדון סוקאטה היה בבית בעוד היא צופה במחזה בתיאטרון. שתי הנערות ישבו בנחת וריכלו להן, כדרכן של נערות. "ראית את הסוחר החדש בשוק, בחור בשם מאנר?" שאלה רוסה. "אל תדברי איתי עליו!" קראה מיריה בלהט, מה שהייתה עושה לעיתים קרובות משום שהייתה חמת מזג. "למה?" תמהה רוסה, "הוא דווקא נראה לי נחמד מאוד!" "על מה את מדברת?" הזדעזעה מיריה "נחמד? הוא? מה קרה לך, הוא אחד מ-'הנוקמים' !" " 'הנוקמים'? למה את חושבת ככה? הוא לא נראה מסוכן! להיפך, הוא נראה בלתי מזיק ואפילו חביב!" התפלאה רוסה. "מה, עם השיער הבלונדיני והאף הנשרי הזה שלו? שלא לדבר על העיניים הכחולות האלה, הקפואות כמו קרח, והגבות האלה שמשוות לפנים המוארכות שלו מראה חשדנות תמידי? הוא נראה תומך נלהב של פאגיוס בכול רמ"ח איבריו!" "אולי לפני עשר שנים הייתה לך סיבה להאמין שסוחר תמים בשוק הוא תומך של קוסם אפל, אבל עכשיו אין זה כך! חדלי לקשקש את ההבלים הללו!" אמרה רוסה, מחקה בכוונה את דודתה של מיריה. "את נשמעת כמו דודה שלי!" צחקה מיריה. שתיהן פרצו בצחוק מתגלגל. כך תמיד היו נגמרות השיחות שלהן שבהן דובר על האיש שרצח את הוריהן. העניין לא היה מצחיק כלל וכלל, אך באורח משונה, תמיד הייתה אחת מהן מסיימת את השיחה בדבר מה מצחיק שגרם לשתיהן לצחוק. באותו הרגע נכנס האב אל החדר. "בשל מה אתן צוחקות כול כך, בנות?" שאל, ידיו נחות בכיסי סרבלו והבעה משועשעת על פניו. "סתם דבר של מה בכך,אבא!" השיבה רוסה. "אין דבר המשמח אותי יותר מלשמוע קול צחוקן של עלמות עליזות כמוכן! אני משער בצער רב שעוד מעט תגיע הנה דודתה של העלמה מיריה ותיקח אותה מכאן ואת הצחוק מאיתנו!" הוא אמר בטון משועשע וקרץ למיריה. הוא נהג לקרוא לה 'עלמה' לשם התבדחות. "הו, אל תדאג, דוד ארתורו," אמרה (היא כינתה אותו 'דוד' כי כך אכן היה בפועל) "יהיה לכם לא מעט צחוק גם בלעדיי, אני מבטיחה לך! אתה אחד האנשים הצוהלים ביותר שראיתי בכול שבע עשרה שנותיי!" "חן חן לך, עלמתי!" הוא אמר והחווה לשתיהן קידה מבודחת מלווה בקריצה. הם בילו להם ערב שליו, לא מנחשים אפילו שהכול הולך להשתנות בקרוב…
באותו הזמן בו ישבו השלושה בסלון הבית, העניינים בעיר היו אחרים לגמרי. שליט מארלנד, קריאסטס ארלט רונד השני ואשתו, שרלוט אגאתה, היו מוטרדים ביותר. ליתר דיוק, השליט היה מוטרד בחדר הישיבות בארמון ואשתו בילתה בנשף אצולה בעיר. ככה זה היה תמיד: אשתו הנהנתנית של השליט בילתה לה בנשף זה או אחר, בעוד בעלה נאבק לפתור בעיות שצצו בממלכה. ובנוגע לבן שלהם, קריאסטס ארלט רונד השלישי, הוא סתם הסתובב משועמם ברחבי הטירה. הוא עצר באחד ממסדרונות הארמון וסידר את שיערו האדמוני שהתעופף ברוח. משרת חלף על ידו. הוא תקע בו מבט. המשרת קפא תחת מבטו הירוק שהייתה בו מידה לא מועטה של התנשאות. הוא המשיך בדרכו ובלי משים הגיע אל חדר הישיבות בו היה אביו עם יועציו. ויכוחיהם המשעממים ששמע מעבר לדלת גרמו לו לפהק. הוא פנה באחד המסדרונות. פתאום הבחין בגרם מדרגות אבן שלא הכיר, שככול הנראה הוביל אל מקום כלשהו למטה. הוא חכך בדעתו כמה דקות, ולבסוף החליט לרדת במדרגות. ברגע שהניח את רגליו על המדרגה הראשונה, מייד הפך גרם המדרגות למדרון אבן חלק. הוא החליק במורד המדרון באפלה מוחלטת ולבסוף נפל על ישבנו. הוא היה במקום לא מוכר.