מתקפת נגד

"ערב טוב לכל הצופים. אנחנו ארגון הטרור הישראלי שלכם. לה"ב – לחימת הישראלים בטרור."
השעה הייתה שמונה בערב, השעה המסורתית של החדשות. בדיוק לאחר שסיימה הכתבת לסקר את הפיגוע שאירע כשלוש שעות לפני המהדורה, בו נדקרו שלושה צעירים בהר חברון על ידי מחבלים, והמגישה עמדה להעלות את הנושא הבא בחדשות, השידור נקטע.
על מרקע הטלוויזיה נראו שבעה אנשים, כולם חובשים מסכות בעלי דיוקן פניו של הרצל, ולובשים אוברולים בצבע חול בעלי סמל מגן דוד גדול במרכז. כולם עם ידיים שלובות מאחורי גבם.
החדר סביבם היה לבן לחלוטין, נטול חלונות או סימנים מזהים, מלבד שולחן קטן ועליו הונח מחשב שולחני.
שבעת האנשים עמדו בשורה, כשבמרכז עמד אדם גבוה – מתנשא לגובה של כמעט שני מטרים – ולצידו, משמאל, עמדה דמות נוספת, בעלת שיער ארוך.
לאחר שהדמות במרכז סיימה את המשפט הראשון, בקול מעובה בתוכנת מחשב, הדמות שעמדה משמאל תרגמה את דבריו לערבית.
"אנחנו תושבי הארץ. כבר שנים רבות אנחנו חווים פיגועים מארגון הטרור האיסלאמי. הממשלה הישראלית כבלה את ידיה מלפעול כנגד ארגון הטרור החמא"ס, וזה הוביל אותנו לעשיית מעשה. כעת אנחנו לוקחים חלק פעיל בהגנה על המדינה הזאת. טרור ואלימות ייענו בטרור ואלימות. לפני כשלוש שעות התרחש מפגע איימים, של דקירת שלושה נערים בהר חברון, אך ורק בגלל מוצאם ויהדותם. שני המפגעים, שנצפו על ידי כוחות צה"ליים, נמלטו מהזירה כאשר חיילי צה"ל רודפים אחריהם. ואני שואל – מדוע חיילי צה"ל לא ירו בהם? התשובה היא שחיילים מפחדים לפגוע באדם ממוצא ערבי, אפילו אם הוא מחבל בבירור.
לכדנו את אותם מפגעים, וכעת הם בידינו. השידור יעבור כעת אליהם."
בזמן שהמתרגם תירגם לערבית את המשפט האחרון, אחת מהדמויות, גם הא בעלת שיער ארוך, ניגשה אל אחד מהמחשבים והקלידה שם דבר מה. ברגע בו המתרגם סיים לומר את המשפט האחרון, המרקע השתנה. כעת הופיעו שם שני אנשים, יושבים על הברכיים, קשורים ובעלי פה חסום. המרקע רעד מעט, סימן לכך שהמצלמה דרכה צולם האירוע הייתה מצלמת ווידאו ידנית. האוחז במצלמה התקרב אל שני האנשים, שמבט של אימה נשקף מפניהם, והראה שעל חזם הייתה מונחת תיבה אלקטרונית, בעלת נורה מהבהבת באור אדום. האנשים נאבקו, ויללו כאשר האוחז במצלמה הראה למצלמה את המרעום שהיה בידו, עטויית הכפפה.
האוחז במצלמה הסתובב לכיוון השני, ורץ. במשך שלושים שניות המצלמה התקדמה כך, ולאחר מכן הוא הסתובב. מרחוק נראו שני האנשים, מתפתלים. האוחז במצלמה נשכב על בטנו, כשהוא ממשיך לצלם את האזור, והראה את המרעום.
ולחץ עליו.
הפיצוץ הרעיד את המסך. הקול היה מחריש אוזניים. לאחר כמה רגעים, כשהכל נרגע, האוחז במצלמה התקדם קדימה, אל המכתש שנוצר שם, ובתוכו היו מונחות הגופות, מפוחמות ומרוטשות.
התמונה במרקע חוזרת אל החדר הלבן, בו עמדו הדמויות מכוסות הפנים.
"כוחות הצבא, אם אני מעריך נכון, משתמשים ביחידת הלווינים כדי למצוא את המיקום. בהערכה, יקח להם כשלוש דקות למצוא את המיקום המדויק, ועוד שבע דקות כדי להגיע בכלי רכב צבאי אל המקום. עשר דקות המספיקות בדיוק כדי לאפשר לאיש שלנו, שנמצא שם, להימלט."
האיש הגבוה חיכה שהמתרגם יסיים לומר את דבריו.
"אני מדגיש כי אנחנו לא פועלים ברשות המדינה. יש לנו אויב אחד, מכשול אחד ומטרה אחת. האויב הוא כל אדם שיעז להרים את ידו כנגד העם היושב בציון, ובהמשך – גם בעולם.
המכשול שלנו, ואני מקווה שבאופן זמני, זאת הממשלה, שתנסה לסכל את דרכנו. אנו מקבלים זאת בהבנה, ולא נפעל כנגד אף יהודי. במקרה בו נצטרך להפעיל הגנה עצמית – לא נהרוג אף יהודי, או אף אדם המשרת בכוחות הביטחון, לא משנה מה מוצאו.
המטרה שלנו, מטרת העל, היא ליצור שקט בארץ ישראל. צה"ל והמשטרה איבדו את גורם ההרתעה שלהם. הגיע הזמן שמישהו ירים את הכפפה."
המתרגם סיים את דבריו, והאיש הגבוה במרכז החווה את ידו לכיוון המצלמה.
"חזרה אלייך לאולפן, יונית."
הושמעה מנגינת התקווה, במילים "להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון ירושלים.", כשהמרקע חזר להראות את אולפן החדשות.
אנדרלמוסיה שלמה השתוררה שם. הכיסא היה ריק, ולאחר כמה שניות נכנסה מגישת החדשות והתיישבה.
"אנו מתנצלים על הפריצה האלימה לשידור…" מגישת החדשות החלה להסביר את המקרה, כשבחדר ההנהלה ישבה חבורת מנהלים שצרחה זה על זה, וניסו להבין יחד מה קרה כאן. מומחה למחשבים ישב שם, חסר אונים, וניסה להשחיל מילה בבליל הצעקות.
לבסוף, ראש החברה, אדם בעל שפם אפור גדול יותר משל כל הנוכחים יחד, הצליח להשתיק את כולם.
"אז ככה." פתח מומחה המחשבים. "הרצנו בדיקה. מתברר שהם לא פראיירים, המחתרת הזאת. בתור התחלה, הם קישרו בין המצלמות לבין כל המרקעים שנמצאים בתוך האולפן. בדרך כלל, כדי למנוע מפריצה לשידור לקרות, יש לנו מרקע טלוויזיה משלנו שאנחנו רואים דרכו את מה שהצופים רואים, אבל הם ניטרלו אותו וקישור אותו למצלמות של האולפן. במשך שתי הדקות הראשונות שידרנו בלי שנדע בכלל שפרצו לשידור.
בנוסף, הם ניתקו את הטלפונים שלנו מהרשת. כך שכל מי שינסה להתקשר כדי להביע מחאה על מה ששודר פשוט לא ייענה. אחרי שתי הדקות הראשונות, בהן הם שידרו ללא מפריע, מישהו התקשר לטלפון הפרטי של ראש החברה – והוא הזעיק אותנו, לאחר שהוא השתנע שזאת לא מתיחה. כך הם גנבו שלוש דקות שלמות של שידור מתוך הארבע בהן הם שידרו בפועל.
הקוד שהם כתבו כדי לפרוץ לתוך המערכת היה מסובך. אבל רמת הגאונות הנדרשת כדי תכנן קוד כזה…" כאן קולו של מומחה המחשבים הפך ליראת כבוד. "כדי לפצח קוד כזה לוקחת דקה, בממוצע. הם כתבו את הקוד בצורה כל כך מדויקת, כך שברגע שהצלחנו להשתלט חזרה על השידור הם סיימו את מה שהם רצו לשדר. הם תיכננו אפילו את ההשתלטות שלנו חזרה על השידור."
השתררה בחדר דממה כל כך כבדה, שכל אחד יכל לשמוע את דפיקות הלב של מי שחשב לידו.
"אתה רוצה לומר," אמר לבסוף ראש החברה. "שלא הייתה שום אפשרות להתנגד לפריצה הזאת לשידור."
"בדיוק." אישר המומחה בניד ראש קל.
"אוקיי, כולם." פנה ראש הערוץ אל כל הנוכחים. "זאת העמדה הרשמית שלנו. אנחנו מאוד מצטערים על המקרה, אבל ההשתלטות על התשדיר הזה הייתה למעלה מכוחותינו. אתה," המשיך המנהל ופנה אל המומחה. "תכין דו"ח מפורט על המקרה, למקרה של תביעה. אתם…" וכך המשיך ראש הערוץ לחלק הוראות למקרה חירום.
לבינתיים, בביתו של נער מתבגר בקריית גת, צילצל טלפון סלולרי.
"סלע, הטלפון שלך מצלצל!" קרא אחיו הצעיר של סלע, בלי שהזיז את עיניו מהספר.
סלע נעצר, הניח את הכינור שלו והלך אל הטלפון.
"כן, יהונתן?"
"סלע, זה הצליח. אתה גאון!"
"אני שמח שזה הצליח." ענה סלע בזהירות. "שמע, נדבר על זה מחר בבית הספר, בסדר?"
"מה? כן, בטח. אבל בדיוק ראיתי עכשיו בחדשות את…"
"פיגוע הטרור הישראלי הזה? כן, גם אני ראיתי. נדבר על זה, ועל הפרויקט שלך בכימיה שהצליח, מחר. בסדר?"
"אבל…"
סלע ניתק את הטלפון.
'בחיי,' הוא חשב. 'אני נורא אוהב את האיש הזה, אבל הוא עוד יפלוט את כל האמת לתוך טלפון סלולרי ויפיל את כולנו.'
וסלע חזר אל הכינור, מתכנן את הצעד הבא של לה"ב.