מתקפת נגד, חלק ה’

"זה נורא פשוט." סלע ישב בהפסקה עם יואב ויהונתן. לידם הונחו הטלפונים של יואב ושל יהונתן, כשעל המסך היו פרצופיהן של סלעית ונגה. "אנחנו אמורים להסיר כל צל של חשד מאיתנו. מתישהו מישהו יתחיל לחפש גאונים שנמצאים בדרום, ואם יפילו אותי – גם אתם תפלו."
"לא מיד." ענתה נגה. "יהיה להם כל כך קשה לעלות עליי, כך שברגע שאתה תיפול יהיה לי מספיק כדי לנסוע לאירלנד, לשנות את השם לצ'אק ולגדל שפם." את המילים האחרונות אמרה נגה במבטא אירי מוגזם.
"ועדיין, את נורא תצטערי אם יקרה לי משהו." סלע חייך חיוך קלוש. "בנוסף, כדי שהמהפכה הזאת תצליח, אנחנו חייבים להיות אוניברסלים. לכן, ההצעה הנוכחית שלי היא כזאת."
ככל שסלע התקדם בהצעתו, פניהן של נגה ושל סלעית קדרו.
"תן לי לברר האם הבנתי." אמרה סלעית לאט. "אתה רוצה שאני ונגה נפרוץ כבר מעכשיו למערכת המחשבים של כל – ואני מדגישה, כל, כי אחרת זה לא יגיע לתפוצה אליה אתה מקווה – של מערכות החדשות הקיימות, נחדיר את ההודעה, נצפין אותה כך שהיא לא תתגלה אלא רק ברגע השידור, נשחזר את התרגיל שעשינו בפעם הקודמת ובנוסף נטשטש את העקבות שלנו?"
סלע שקל את העניין לרגע. "כן, משהו כזה." הוא ענה. "אבל אני צריך שהכל ייראה כאילו זה נעשה באותו הרגע. פרצתן באותו הרגע, ואנחנו שידרנו בשידור חי."
"זה יכול להיות תרגיל מחשבתי נחמד…" הרהרה נגה. "אבל בפועל זה יהיה נורא קשה. זה כנראה יסכן אותנו אם נתפס, ובהערכה – זה שמונה עד עשרה חודשי מאסר בפועל."
"אני מבין שאת בפנים?" שאל סלע.
נגה חייכה. "הו, כן, בלי להסס. זאת תהיה חוויה בלתי נשכחת, האין זאת?"
"ומה איתך, אחותי?" שאל סלע.
"זה חייב להיות בשבת?" שאלה סלעית.
"כן. הסברתי לך.
אסור שניתפס כקבוצה דתית. ברגע שנעשה את זה, נהיה סתם פנאטים דתיים. ברגע שאנחנו קבוצה שנתפסת כחילונית, יש מקום לכך שגם אנשים שנחשבים שקולים יותר יצטרפו ויתמכו במחתרת שלנו. מצד שני, יש סיבה לכך שאם נשדר בשבת נחשב ללא דתיים – אסור. לכן אנחנו נצלם את הסרט היום, ואתן תכניסו אותו למערכת השידור כך שישודר בדיוק בשעה היעודה." סלע סיים את נאומו הקצר, והביט בסלעית בציפיה. סלעית נאנחה.
"טוב, אפשר לנסות." היא אמרה.
"מה איתכם?" שאלה נגה את יהונתן ואת יואב. "לא אמרתם שום דבר."
"אנחנו לא קשורים ישירות לפעולה הזאת." אמר יהונתן. "אתן צריכות לבצע את ההחלטה הזאת."
"חוץ מזה שאנחנו כבר אמרנו לאידיוט הזה את כל מה שאנחנו חושבים על הפעולה שלו, ולאיפה הוא יכול לדחוף אותה." ענה יואב. "אבל האיש המרגיז הזה יודע לשכנע."
סלע חייך את חצי החיוך הרגיל שלו.
הם נעמדו שוב בחדר הלבן – סלע עמד מצד שמאל, יהונתן – שנבחר בזכות גובהו המרשים לשמש במנהיג החבורה בסרטונים – עמד במרכז, ולימינו עמד יואב. משני הצדדים עמדו רועי ורואי, התאומים. את נגה ואת סלעית יכניסו מאוחר יותר בעריכת הסרטון. למעשה, זה היה התנאי של נגה להצטרף – היא לא מוכנה להיות לעולם באותו חדר איתם, ותשתדל שלא להיות באותה עיר שבה נמצא סלע, אלא אם כן יש לה סיבה טובה. בהתחלה סלע רצה למחות, אבל אחרי אלפית שניה של מחשבה הוא הגיע למסקנה המתבקשת – זה מה שהוא היה עושה במקומה. סלע אמנם היה חכם, אבל נגה הייתה הגאונה האמתית בחבורה.
"שבת שלום לתושבי ארץ ישראל." אמר יהונתן, בקול ששונה בתוכנת מחשב. יואב לצידו תירגם את דבריו לערבית. "את הפעולה הראשונה שלנו שידרנו בשידור חי, על מנת שיראו וייראו. כעת, אני עומד להציג את המבצע הבא שלנו."
הוא המתין רגע, בזמן שיואב תרגם את דבריו לערבית. "האיום הכי טיפשי על מדינת ישראל, כיום, הוא מחבלים משוחררים. אם נתעמק רגע ברעיון, נבין שאנחנו משחררים את מי שרצח וטבח במיטב בנינו ובנותינו. אנשים שהצליחו להרע לנו, ואנחנו נותנים להם הזדמנות שניה. אחרי שהם למדו בבתי הכלא, עשו תארים מתקדמים על חשבון המדינה, הם חוזרים להתקיף אותנו."
"המטרה הבאה שלנו זה חיסול ממוקד של המחבלים הללו. כל מחבל ששוחרר מבתי הכלא – ראה הוזהרת. אתה עלול להיות המטרה הבאה שלנו."
"ו…קאט." אמר נדב בחיוך, וסגר את המצלמה. "הטייק הכי טוב עד עכשיו."
"נהדר." אמר סלע. אפשר להוריד את המסכות."
"אוך, סוף סוף!" אמר יואב והוריד את המסכה. "הדבר הזה חם כמו עגבניה בטוסט!"
"היי, לא אשמתי. אתם אלו שעשיתם כל פעם משהו שגוי." אמר נדב בטון נעלב. "שלושים וארבעה טייקים! אפילו הסרטון הקודם, שהיה מסובך וארוך פי שמונה, לקח לכם עשרים ואחד טייקים!"
"העיקר שזה נגמר." אמר יהונתן. "אמא שלי כבר מתחילה לדאוג לי. היא כל הזמן שולחת לי הודעות "מה קורה?" אם אני לא מודיע לה מיד בסיום הלימודים שאני בדרך לבית."
"יהונתן, אנחנו מאחרים רק בחצי שעה." אמר סלע במתינות.
הסרטון נשלח אל סלעית, שבתוך שלוש עשרה דקות הספיקה להכין גרסא סופית של הסרטון, יחד עם האפקטים המתאימים ועם דמויותיהן שלה ושל נגה.
"עכשיו מגיע הטקע הכיפי של האירוע." שלחה נגה לסלעית הודעה. "מוכנה?"
"לא…" ענתה לה סלעית בהודעה. "אבל נו, שיהיה."
כשהן התחילו, השעה הייתה חמש וחצי בצהריים. למחרת, ביום שישי, נגה שלחה לסלע הודעה.
"סיימנו, ילד. הסרטון מוצפן בכל אחד מערוצי החדשות, מלבד בערוץ שתיים עשרה. אני אעבור שוב על המערך שלהם, אבל הקוד שלהם הוא אגוז קשה."
"את אלופה." סימס לה סלע חזרה.
'ועכשיו נשאר רק לחכות. היום בערב נכה גלים ונעשה היסטוריה. והיסטריה. ולמחרת, ביום ראשון, אני אצטרך להתכונן למפגש של הכוכבים." סלע חיכך את ידיו.
מי אמר שהחיים משעממים?