מתקפת נגד, חלק ג'

ראש הממשלה קבר את ראשו בין ידיו. לא מספיק שחוקרים אותו, עכשיו הוא גם צריך להתמודד עם חבורה של רוצחים פסיכופתיים.
"אדוני?" נכנסה המזכירה לחדר. "ראש אמ"ן, השר לביטחון פנים ומזכיר הממשלה הגיעו, כמו שביקשת."
"תכניסי אותם." אמר ראש הממשלה, ניער קלות את ראשו והעלה על פניו מבט ענייני.
שלושת האנשים נכנסו פנימה, אל המשרד. הקולות, שהתחילו מנומסים, התלהטו במהלך השיחה, ונרגעו רק כאשר מזכירת ראש הממשלה נכנסה כדי להביא עוגיות.
"מה שאתה אומר מנוגד לאנושיות הפשוטה, תדע לך." אמר מזכיר הממשלה בפה מלא בעוגיות קינמון.
"זה לא. אדוני ראש הממשלה, אתה מוכרח לשקול את זה לפחות." אמר השר לביטחון פנים. "אם יש קבוצה שמוכנה לקחת את על עצמה, למה שנפריע להם? יווצר שקט. שקט! ואם נראה כאילו אנחנו עושים כל מאמץ כדי ללכוד אותם גם לא נקבל נזיפות ממדינות האו"ם. אנחנו נלחם בטרור, וודאי. אבל אנחנו לא מוכרחים לעשות ככל יכולתנו. אם נרוויח שיפסיקו הפיגועים – נהדר! ואם לא, נוכל ללכוד אותם. הם לא יכולים להיות חכמים מכל הגופים במדינה יחד, נכון? תמיר, אתה חייב להסכים לזה!"
"אני מסרב לנקוט עמדה בנושא, כמו קודם." הגיב ראש אמ"ן. "מה שראש הממשלה צריך שאני אעשה בנושא, אני אפעל."
עיניי השלושה היו נשואות אל ראש הממשלה.
"עד כמה המצב בשטחים מתוח עכשיו?" שאל ראש הממשלה את ראש אמ"ן.
"הם חיים בתחושת זחיחות, אחרי המבצע האחרון." ענה ראש אמ"ן. "ואם הממשלה תפרסם תגובה רשמית שהם יוצאים כנגד ארגון לה"ב הזה, הם לא יפסיקו לצחוק על הממשלה הישראלית שתוקפת את עצמה."
"אני מבין." ענה ראש הממשלה, מהורהר. "ומה להערכתך יהיה המצב אם אני לא אודיע על גינוי?"
"לא יכול להיות שאתה שוקל את זה ברצינות, אדוני!" התרעם מזכיר הממשלה.
"אני בוחן אפשרויות." ענה ראש הממשלה בעייפות.
"זה יגרום לפחד באוכלוסיה הערבית, זה בטוח." ענה ראש אמ"ן. "אבל זה רק בתנאי שלה"ב יפעלו שוב. ואם זה יקרה, סביר להניח שתהיה התחדשות של ההתקפות על האוכלוסיה שלנו. טילים, גראדים, יכול להיות שזה יגרום גם לפריצת מלחמה."
"וזה מצב שאנחנו חייבים למנוע." אמר ראש הממשלה. "זה מה שאני צריך מכם.
ראש אמ"ן – אני מצפה ממך לשתף פעולה עם מפק"ל המשטרה. תפעילו את כל המשאבים שלכם. יש לכם יד חופשית. המטרה היא לזהות את חברי הארגון.
השר לביטחון הפנים – עליך להכין לי דו"ח, עד כמה אנחנו מוכנים למלחמה. במידה ואנחנו לא, תכין את פיקוד העורף.
מזכיר הממשלה – אני צריך שתערוך מיפוי, מה דעת ראשי האגפים והשרים בנוגע לצעדים הבאים שאנחנו אמורים לנקוט. אני רוצה לדעת בוודאות מי יתמוך בלה"ב, מי יתמוך בהם בסתר, ומי יתנגד. בנוסף, אני אצטרך למצוא דרך לברר מה דעת תושבי הדרום, ובמיוחד מה דעת תושבי עוטף עזה. עשה זאת בלי שידעו שאתה פועל מטעם הממשלה."
לאחר כמה חילופי דברים כעוסים מצד מזכיר הממשלה ומצד השר לביטחון פנים, בעוד ראש אמ"ן עומד שם מהצד בפנים חתומות, כרגיל, שלושתם פנו לצאת.
"חכה רגע, תמיר." אמר ראש הממשלה. תמיר עצר ליד הדלת, ממתין.
"איך מתקדמת העבודה שלך עם הכוכבים?" שאל ראש הממשלה.
ראש אמ"ן הרים גבה. השאלה לא הייתה קשורה ישירות לנושא. "די טוב. המחזור הרביעי עובר את תהליכי המיון וההכשרה שלו." כוכבי עתידים, או בקיצור – הכוכבים, הייתה קבוצה של בני נוער נבחרת מאזורי הפריפריה, שיועדה ליחידות המובחרות ביותר בצה"ל. התוכנית ליוותה אותם, מתחילת כיתה י"ב עד לשיבוץ בפועל. אותה שנה הייתה השנה של המחזור הרביעי של הכוכבים.
"אם תוכל בבקשה להיוועץ בהם. יש לי תחושה שמישהו מהם יכול להיות המתכנן של לה"ב, או לפחות לקחת חלק מאוד נכבד בתהליך התכנון של הפעולה הזאת. שתף אותם, ואם מישהו מפגין סימנים של אי נוחות – סמן אותו. בנוסף, ייתכן שהם יוכלו לחשוב על משהו שאנחנו, הזקנים, כבר לא מסוגלים."
"דווקא הם?" שאל ראש אמ"ן באותם פנים חתומות תמידית. "הם ילדים, כבודו. אני יכול להיות סמוך ובטוח שזה לא אחד מהם."
"דווקא הם." ענה ראש הממשלה. "מישהו מבריק עומד מאחורי זה. ומישהו שהוא נורא אידיאליסט. רק בני נוער, שעדיין חיים בדמיונות, יכולים לנקוט צעדים קיצוניים כאלה. המזל הוא שליקטנו את כל המבריקים ביותר. וגם אם לא – נוכל להעזר בהם לפתרון החקירה הזאת."
ראש אמ"ן הנהן קצרות.
"זה הכל. אתה מוזמן ללכת."
ראש אמ"ן יצא מהמשרד, תוך כדי שהוא מקליד הודעה לאחראית הישירה על הכוכבים. היא בתורה שלחה הודעת חירום לכל הכוכבים. כמה שניות מאוחר יותר, זמזם הטלפון של סלע.
"היי כולם! אני יודעת שזה לא חלק מהמפגשים המתוכננים, אבל יש לנו אירוע מיוחד בעוד שלושה ימים. שוברי הנסיעה יגיעו אליכם בדואר דחוף. נפגש!"
סלע הניח מידו את העט, קרא את ההודעה וחייך. הוא הניח את הטלפון חזרה, וחזר לכתוב את ההודעה שתשלח לכל הערוצים, בעזרתה של מומחית המחשבים שלו. בעוד יומיים, מסתבר.
'הכל הולך בדיוק לפי לוח הזמנים', הוא חייך.