מתאחדים מול אויב חדש – פאנפיק לפרסי ג'קסון ומשפחת קיין (קרוס אובר) – פרק 1 – ניקו

פרק 1
ניקו

ניקו צחצח שיניים. הוא הביט במראה, והסתכל על השתקפותו. על שערו השחור, על עיניו בצבע שחור עמוק, אותן עיניים שמשקיפות מבט אפל כל הזמן.
לפתע חש באוויר כוח של רשע. זה היה חזק, מאוד. זה גם לא היה משהו מוכר. הוא הרגיש שזה היה די עתיק, אבל גם די מודרני. זה לא היה יווני, או רומי, בזה היה בטוח.
ניקו חש שזה שונה. הוא לא הבין מה זה. ניקו היה מבולבל והלך לדבר עם כירון, מנהל הפעילויות במחנה.
כירון היה קנטאור, חצי אדם חצי סוס. כשהוא הגיע אליו, הוא ראה שהוא עסוק עם ילדה שמעולם לא ראה.
"כירון-" הוא תחיל לומר אבל כירון קטע אותו.
"ניקו, תכיר, זו דיאנה. דיאנה, זה ניקו. תעשה לה סיור במחנה, טוב ניקו?" אמר כירון וניקו התבלבל לגמרי.
"לא, כירון. קרה עכשיו משהו מוזר-"
"יש לי עניינים דחופים יותר לטפל בהם. תעשה לה סיור בינתיים ואני אדבר איתך אחר כך." אמר כירון בקול נוקשה שאי אפשר להתווכח איתו.
ניקו נאנח ופנה להביט בנערה שעמדה לידו. היא הייתה בערך בגילו, בת שש עשרה. היה לה שיער חום ארוך, ועיניים ירוקות, שהזכירו לו משהו, אבל ניקו לא היה יכול להגיד מה. תווי פניה היו עדינים, כמו חרסינה דקה שיוכל לנפץ בכל שנייה, אבל הייתה לה הילה חזקה.
"בואי." הוא אמר והתחיל לפנות אל הביתנים. דיאנה הלכה אחריו.
"אז… אתה וותיק פה?" היא שאלה אותו והביטה בו בעיניים גדולת. היא הרגישה לגמרי בנוח לעומת ניקו, שהיה די נבוך.
"אפשר להגיד. הגעתי למחנה בפעם הראשונה כשהייתי בן שתיים עשרה עם אחותי." הוא הפסיק ושקע בדכדוך.
"מה קרה?" שאלה אותו. ניקו נענע את ראשו קלות.
"היא מתה." הוא אמר בקדירות.
"הו." אמרה בשקט.
"אז את יודעת כבר מי ההורה האולימפי שלך?" שאל בקלילות למרות שעיניו שיקפו עדיין את הדכדוך שבתוכו. דיאנה הנידה בראשה לשלילה.
"אני הגעתי רק היום." אמרה. "מי שלך?" שאלה.
"אני הבן של האדס." אמר. הוא צפה בדיאנה מהנהנת בראשה קלות.
"מגניב." אמרה בחיוך, והיה נראה כאילו התכוונה לזה. ניקו היה המום.
"מגניב? בשלב הזה את אמורה לברוח בצרחות." הוא חייך, למרות שהתכוון למה שאמר. זה לא היה מצחיק בכלל. ניקו היה בודד.
"למה שאני אעשה את זה?" היא שאלה, וניקו ראה באמת ובתמים שהיא לא מבינה.
"זה מה שכולם עושים." ענה. דיאנה משכה בכתפיה.
"אני לא כולם." היא חייכה.
הם הגיעו אל הביתנים. ניקו הראה לה את כל הביתנים ואז הם פנו אל זירת האימונים. זה היה כמו תיאטרון יווני עתיק, רק שהוא לא נראה כל כך עתיק.
כשהם הגיעו התנפלה על ניקו כלבת שאול שהייתה יותר גדולה מניקו ודיאנה ביחד וליקקה את כולו.
דיאנה נרתעה אחורנית.
"זאת כלבת שאול?" שאלה דיאנה בבהלה.
"כן, אבל אל תדאגי." צחק ניקו בפעם הראשונה זה זמן רב. הוא הופתע. זה הרגיש כל כך טוב. לצחוק. תחושת שמחה הציפה את חזהו. הוא כל כך אהב את זה, והוא לא ידע מה לעשות עם זה. זה היה כל כך מעצבן וכיפי. הוא היה חייב לעשות את זה שוב. הוא פלט גיחוך, והתחושה הציפה אותו שוב. "זאת גברת אולירי. היא שייכת לי ולפרסי, אבל היא אוהבת את כל מי שמשחק איתה ונראה לה נחמד." הוא חייך אליה.
"ואני נראית לה נחמדה?" שאלה דיאנה בחשש מסוים. ניקו, ששכב על הרצפה כשגברת אולירי מוחצת אותו, הביט בשעשוע בדיאנה.
"היא שונאת רק את מי ששונא אותה בחזרה." ענה ניקו ודחף קלות את גברת אולירי כדי שיצליח לקום על רגליו. גברת אולירי רצה אל דיאנה. היא ליקקה אותה. ניקו צחק למראה ההבעה ההמומה של דיאנה. שוב התחושה הזו.
"שבי!" קרא אל גברת אולירי. הכלבה הענקית התיישבה.
ניקו ודיאנה שיחקו עם גברת אולירי במשך כמה דקות וניקו הראה לה את בובות האימונים.
אחר כך הם הלכו למחסן ובחרו לדיאנה חרב. ניקו הסביר לה שזה חשוב שיהיה לה אמצעי הגנה. דינה לקחה חרב פשוטה וחגורה עם נדן בשבילה.
"טוב. הסיור נגמר." הוא אמר אחרי שהראה לה את כל המקומות.
"אני רוצה ללכת אל היער." אמרה דיאנה. ניקו הופתע.
"אני לא בטוח שזה רעיון טוב כל כך." ניסה להתנגד בעדינות.
"בבקשה." התחננה. ניקו הסכים בלית ברירה, אבל לא אהב את הרעיון.
"אף פעם אל תלכי ליער לבד. זה די מסוכן, כי מי יודע מה יש שם. אם את כבר נכנסת, תמיד תלכי ליד הנהר, ככה תוכלי למצוא את דרכך חזרה." הוא הסביר והם נכנסו אל היער. הם הלכו כמובן ליד הנהר.
ניקו צפה בדיאנה, שהתפעלה מהיער. הוא שם לב שתחושת השמחה שהציפה את חזהו התפוגגה והוא חזר לדכדוך הנצחי שלו. הוא אהב את הדכדוך, את האפלה, את הבדידות, אבל הוא אהב גם את תחושת הצחוק והשמחה. הוא לא ידע מה הוא מעדיף.
כן, היער היה גדול, ומאוד יפה. היה סתיו, והעלים נהפכו צהובים ואדומים ונשרו מהעצים. כל הדרך הייתה אדומה וצהובה, והעצים היו עירומים וחומים. היער היה יפהפייה.
אחרי חמש דקות של הליכה ביער, הם שמעו קול ניפוץ ענף. ניקו נדרך מיד. הוא הוציא את החרב החלופית שלו העשויה מארד שמימי. החרב הרגילה שלו הייתה בתיקון. סיפור ארוך. ניקו הגיע למסקנה שכלבי בית אוכלים נעליים, וכלבי שאול אוכלים חרבות.
"מה זה היה?" שאלה דיאנה, אבל מסיבה כלשהי, היא לא נראתה מבוהלת.
"אני לא יודע." אמר ניקו והביט מסביבו וניסה לאתר את מקום הרעש. "דיאנה, תעשי בדיוק מה שאני אומר לך. תני לי להילחם. אם אני אומר לך להתרחק, את מתרחקת, ואם אני אומר לך לרוץ, את רצה. זה ברור?" הוא הפנה אליה מבט אפל. דיאנה הנהנה.
עוד רעש פצפוץ ענפים נשמע, ומהעצים יצאה שתי מפלצות.
ניקו נרתע אחורנית. הוא בחיים לא ראה מפלצת כזו, או שמע עליה. היה לה גוף של נמר. באזור של הראש, היה צוואר ארוך של נחש, ובמקום של הראש של הנחש היה ראש נמר.
"מה זה?" מלמל ניקו. "זה לא מפלצת יוונית!" קרא בבהלה. ניקו שם לב שלראש המפלצת היה ניבים מלאי ארס ולשון של נחש.
ניקו רץ אל המפלצת ודקר אותה. היא לא נהפכה לאבק, אבל היא כן שאגה בזעם. מה שאומר שניקו הצליח רק לעצבן אותה.
ניקו התרחק מהמפלצות ונעמד מול דיאנה. המפלצות התקדמו אליהם לאט.
ניקו נאנח וכרע על ברך אחת ונגע ברצפה. פתאום הוא שמח שתחושת השמחה התפוגגה. הוא התרכז בכל כוחו. הוא הרגיש משיכה קטנה בבטן.
הרצפה נפערה לשניים ושלושה שלדים יצאו ממנה. ניקו גם על רגליו. הוא היה מותש.
"מה זה?" שאלה דיאנה בבהלה.
"שלדים. אל תדאגי, הם לא יפגעו בנו." הוא הרגיע אותה וצפה בשלדים נלחמים במפלצות. הם הצליחו להרוג אחת והיא נהפכה לאבק, אבל השנייה בלעה את שאר השלדים. ניקו החוויר. שום יצור חי לא התמודד עם השלדים בצורה טובה כזו. היחידה שאי פעם הצליחה להרוג שלד, הייתה ביאנקה, והיא בת האדס. המחשבה עליה הכאיבה לניקו.
הוא צעד כמה צעדים אחורה, וגם דיאנה. המפלצת הגיעה אליהם. היא שלחה את כף ידה אל דיאנה. ניקו ניסה להגן עליה, אבל המפלצת פגעה בדיאנה. היא כשלה לעבר הנהר.
"דיאנה, רוצי!" הוא צעק בלית ברירה. ניקו שם לב שרגלה מדממת. הוא נכנס אל הנהר גם כן, ועזר לה לקום.
המפלצת התקדמה אליהם. היא ניסתה להכיש אותם עם ניביה הארוכים והמלאים בארס.
ניקו כבר ראה את הסוף, אבל פתאום גל מהנהר שטף את המפלצת. היא התבלבלה ונסוגה אחורה. ניקו לקח את ההזדמנות. הוא רץ אל המפלצת ושיסף את צווארה. היא התפוגגה לאבק.
"את בסדר?" ניקו ניגש אל דיאנה והביט בדאגה בידה המדממת.
"אני בסדר." היא אמרה ונראתה רעננה.
לפתע הדימום פסק, והפצע נסגר. ניקו הופתע. הוא שמע שדבר כזה קרה רק פעם אחת.
דיאנה יצאה מהמים ולפתע קרסה. ניקו תפס אותה.
"את-" הוא נקטע על ידי סמל הקלשון הירוק שזהר מעל לראשה. עכשיו ניקו הבין מה הוא זיהה בעיניה.
"מה קרה?" היא שאלה והביטה בו.
"אביך הכיר בך." דיאנה הביטה בו במבט שואל וניקו חייך. "ברכותיי דיאנה. בת פוסידון."