משפחה מפורקת – פרק 1

משפחה מפורקת
נקודת מבט של דינה:

*פלאשבק*

הלכתי לאט אל דלת הבית, הייתי בפנים.
פתחתי את הדלת די מהר אחרי שראיתי את החברים שלי שם.
את בן את ג'ון את לואיס… ו… שכחתי את לירז.
הם היו שם כשפתחתי את הדלת.
דיברנו קצת, לא משהו חשוב.
"את יודעת שמחר המסיבה של האחים ברוס, ואת ל-" לואיס התחיל לדבר אך קטעתי אותו.
"אני לא באה! אין לי אפשרות לבוא! אני… עוברת ל- פנימייה" אמרתי והתחלתי לבכות. זה קשה לעזוב את כל החברים. לא הכל יהיה זר בשבילי, כי הייתי שם לפני חמש שנים, אבל עדיין. יהיה קשה לעזוב את כל החברים. ומה יהיה כיף שם? בפנימייה הזאת… הפסקתי לבכות. אני לא צריכה לעשות רושם רע על חבריי.

ואז סיפרתי להם את האמת על דניאל.
האמת שהיא בן.
"מה?" לירז התחילה לומר "למה היא לא סיפרה? זה כל כך קש-"
לירז אמרה אך אחרי שקטעה את עצמה בן כבר התחיל לדבר.
"לירז, את לא יודעת כמה זה קשה. מה את כל כך מופתעת? את יודעת איך דניאל התנהגה תמיד"
ג'ון שתק.
תמיד כשג'ון שותק יש לו משהו לומר, יותר נכון משהו להסתיר.
"ג'ון, יש לך משהו לומר?" שאלתי את ג'ון. נראיתי צוחקת אך באמת דאגתי לג'ון.
"ג'ון, קדימה, בוא!" אביו של ג'ון צעק. ג'ון ממש נבהל.
"אבא, ט-" דיבורו של ג'ון נקטע על ידי שהנחתי על פיו.
בן, לואיס ואני החזקנו בידיו של ג'ון ובעוד ידי עדיין מונחת על פיו גררנו אותו לחדר שליד החדר שלי. הורדתי את ידי מפיו.
"קדימה, דבר" לואיס אמר בעוד אני ובן מחזיקים אותו, ג'ון לא זז.
"מה… מה להגיד? אני…" ג'ון פשוט לא ידע מה להגיד, דיבורו מהסס.
ג'ון כמעט תמיד לא דיבר. הוא שתק והיינו צריכים לגרום לו לדבר, כמו עכשיו.
"מה קרה? למה אתה מפחד מאבא שלך? בסך הכל-" בן נקטע אחרי שנתתי לו מכה קטנה עם המרפק, הוא לא צריך לעשות משהו שיגרום לג'ון להילחץ עוד יותר. בן המשיך.
"לא צריך לפחד מאבא שלך, הוא לא עושה דברים… דברים רעים, נכון?" בן רצה לעודד את ג'ון אבל ג'ון נלחץ עוד יותר.
"ג'ון, אתה יכול לספר, לא נעשה כלום. מה כבר יש לנו לעשות?" שאלתי. "אולי… אולי נוכל לעזור לך" אמרתי וחשבתי שלי הם לא יוכלו לעזור.
"ג'ון, לא יוכל לספר לכם. אני כן יכול" שמענו קול הדומה לקולו של ג'ון.
הסתובבתי אחורה וראיתי את אביו של ג'ון עומד בפתח הדלת.
"אני לא יכול לספר לכולכם. תצאו ואני אספר רק לדינה ודניאל" הוא אמר.
מאיפה הוא ידע את שם שלי? אני לא חושבת שג'ון דיבר אתו עלינו, או דיבר איתו בכלל.
"דני…" לחשתי לדניאל. היא לא אוהבת את השם הזה אבל היא הסיכוי היחיד שלי להוציא את אבא של ג'ון מהבית שלי.
דניאל הסתכלה עלי לשנייה והלכה. קשה לי לחשוב עליה בתור בן, תמיד היא הייתה בתור בת בשבילי.
"קדימה! לצאת!" עידן צעק.
עידן זה החבר של אמא שלי.
אני עדיין מתגעגעת אליה.
עידן הלך ולקח את אבא של ג'ון מחוץ לבית.
הסתובבתי אל ג'ון.
ראיתי חיוך, הוא מחק אותו אבל עדיין ראיתי.
"ר-אי-תי" אמרתי בחיוך והתיישבתי לידו על המיטה.
"אבל אסור לי לשמוח על משהו רע… שקרה לאבא שלי" מבטו נהיה עצוב לאט לאט.
"עכשיו אתה יכול לספר מה קרה?" לירז הופיעה בפתח הדלת. היא לא עצרה ומיד התחילה לדבר.
התיישבה גם היא ליד ג'ון אבל מיד קמה ורצה למטבח.
היא עמדה בפתח הדלת וג'ון התחיל לדבר.
"תמיד חייתי עם אבא שלי, הוא היה כל מה שחשבתי עליו.
ואז אחותי הגדולה מרינה החליטה שהיא… היא רוצ… רוצה להיות בן. אף אחד לא ידע מה שהיה קודם, לפני שאמצו… שאמצו אותה בגיל קטן. היא בעצם הייתה בן אבל… ההורים הקודמים שלה, שלי ושלה, החליטו שהם לא רוצים אותה בתור בן. הם רצו בת. הם הח… החליטו להפוך אותה לבת. היא חייה הרבה שנים בתור בת. עד גיל שבע עשרה היא חייה בתור בת אבל היא בן, הייתה בן… היא… היא נרצחה על ידי מי שחושב את עצמו לאבא שלי!! אני שונא אותו!!!"
זה היה לי ממש קשה לשמוע אותו אומר את זה.
זאת הייתה אחותו, זאת אומרת אחיו.
כמו שדניאל בעצם בן.
ואחותו נרצחה. אבא שלו רצח אותו. אבל מזל, מזל שזה לא היה האבא האמיתי שלו.
אבל… אני ממש פוחדת. אם אבא של ג'ון רצח את אחותו של ג'ון אולי עידן יכול לעשות משהו לדניאל.
לא!!
אני כל כך פוחדת שיקרה לו משהו. זאת אומרת לה. זאת אומרת לו.
עידן לא כל כך נורא. הוא בכלל לא. אבל אם אמא שלי הייתה מוצאת אותו…
דיברנו עוד על זה שאני עוזבת ושנדבר…
"דינה" אני שומעת קול, הקול של דניאל.
"דינה!" הקול התחיל להישמע עצבני.
"דינה!!!" ראיתי את דניאל באה ומתחילה לנער אותי.
קמתי מהחלום.

*סוף פלאשבק*

(זה היה חלום אבל גם פלאשבק, אני לא בטוחה מה זה פלאשבק, זיכרון?)
התעוררתי במכונית. היא עצרה.
עידן הסתכל עלי. הוא חיכה למשהו.
"ישנת הרבה, צריך לרדת" דניאל אמרה, אמר אבל לא חשוב.
"בטוח שהגענו? אני לא רואה כלום" אמרתי בעייפות וחזרתי לשכב.
"בנות, הפנימייה היא כאן, אתן יכולות לרדת" עידן אמר ממש ברכות.
זה היה ממש קשה לעזוב את הבית שלי, זה גם היה קשה שעזבו אותי…
לאמא שלי קוראים רונית. פעם קראו לה רונה.
לאבא שלי קוראים אודי. פעם קראו לו רוני.
אימא שלי ואבא שלי אחים.
הם עזבו אותי.
לאחותי הגדולה קוראים מאיה. היא נולדה כשההורים שלי היו מאוד קטנים, לפני גיל חמש.
מאיה עזבה את הבית כשהיינו בנות שלוש, עוד כשעדיין בהתחלה אף אחד לא ידע שהיא בן, עכשיו המשפחה חוץ ממאיה יודעים, אחרי זה אבא שלנו נעלם ולא חזר עדיין ואחריו אימא שלנו.
עידן, מי שהיה חבר של אימא שלי פעם, הגיע אלי ואל דניאל אחרי יומיים שהיינו לבד. יומיים אחרי שכולם עזבו אותנו
לפני חמש שנים אימא שלנו עזבה אותנו.
בשנה הראשונה היכרנו חברים הכול היה בסדר… הכול היה בסדר עד שעידן שלח אותנו בפעם הראשונה לפנימייה.
הוא עדיין לא היה בטוח שנסתדר כאן לבד. הוא לא היה בטוח שנסתדר אתו.
אז אחרי כל חצי שנה בלי פנימייה הוא מעביר אותנו לעיר אחרת בפנימייה אחרת.
השנה הוא העביר אותנו לעיר שבה חיינו בהתחלה.
עכשיו הוא יגור בבית הראשון שלנו. הבית שבו חיו גם אימא, רונית, אבא, אודי, ומאיה.
אני עומדת להגיע אל הפנימייה, אני ממש פוחדת: אולי לא קבלו אותי שם? מה יקרה שם? הם יזהו את דניאל?
אלה שעבדו שם לפני חמש שנים כשהיינו שם כמעט זיהו את דניאל, היה לו קשה להתנהג כמו בת, כי הוא לא.
אבל זאת הייתה טעות.
"דינה, בואי. עכשיו תכירי את כולם!" דניאל אמרה לי והמחשבה נקטעה.
לא שמתי לב מה קרה בשיחה וכששאלו אותי לא עניתי.
דניאל לחשה לי משהו על זה בדרך לחדר אוכל.
בשעה הזאת שהגענו כולם הלכו.
נזכרתי במה שחשבתי קודם, רציתי לחשוב על דברים: הכול חוץ מהילדים האחרים.
דניאל עשה טעות בעבר, ויש טעויות שאי אפשר לתקן.
בגיל חמש דניאל התחיל להתנהג כמו בת ופשוט רצה להיות בת.
לא אהבתי את זה ותמיד אמרתי לו להפסיק עם זה אבל זה לא עבד.
עכשיו הוא לא יכול להפסיק את זה כי אם הוא יפסיק יקרו דברים… אני אפילו לא יכולה לחשוב על זה.
אז בקיצור: אכלתי.
בלי קיצור: עשיתי כל דבר חוץ מלאכול. עד שדניאל אמרה שאני חייבת לאכול או ש…
"או שמה?" שאלתי אותה.
"או… דגדוגים יעזרו?" היא שאלה ברצינות. יודעת שאני שונאת את זה.
"זהו!" אמרתי לה.
קמתי מהכיסא של השולחן שדניאל רצתה לשבת בו, לקחתי את המגש וזרקתי כל מה שהיה בו לפח. את כל מה שדניאל רצתה לשים לי.
הלכתי במהירות מהחדר אוכל, לא שוכחת להחזיר את הכיסא למקום, לגרור אותו בכעס.
"חכי!" ילדה אחת תפסה בידי ואמרה.
"לא זורקים את הכול לפח. לא את הצלחת. תוציאי את זה. עכשיו יכעסו עלי" יופי. חשבתי עוד שהיא זיהתה אותי מפעם.
גם אני עשיתי שם שטויות, לא רק דניאל.
"למה את כועסת?! מה קרה?" דניאל שאלה אותי.
מספיק שהיא רק מדברת על לדגדג אותי ואני כבר צוחקת, אבל לא עכשיו. עכשיו אני כועסת.
ראיתי את עידן בא אליי. הוא הלך מהר, מהר יותר ממני.
הוא הגיע אל מאחוריי ותפס את שתי ידי.
"די. עזוב אותי כבר!" אמרתי בעצבנות.
"לך לחפש את אימא שלי! או את אבא שלי… אני צריכה !אותם!" הדגשתי את המילה האחרונה. שיבין שאני לא צריכה אותו.
"דינה, אני יודע שזה קשה. אל תראי רק את הדברים הרעים. את תראי שהכול טוב" עידן אמר והמשיך להחזיק בידי.
עידן המשיך לדבר אבל לא ממש הקשבתי.
הלכנו ויצאנו מהפנימייה, דווקא יותר יפה מפעם.
הלכנו, ועידן קנה לי גלידה, לא שרציתי. אני יודעת שהוא רק רצה שאהיה בסדר. אבל עכשיו אני יודעת את זה, קודם לא ידעתי.
ברחתי ממנו והוא נשאר עם גלידה שנמסה כבר.
יופי, חשבתי, הוא צריך להבין שאני לא אוהבת אותו. גם אם אימא שלי כן אוהבת אותו, אני לא. כי הוא החליף אותה…
"דינה, את רוצה לראות את אימא שלך?" עידן שאל אותי.
"ברור" עיניתי בהיסוס "למה?"
"את יודעת שאני מנסה למצוא את ההורים שלך" עידן אמר והיה נראה שיש לו עוד משהו לומר אבל כשהוא התחיל להגיד עוד משהו הפלאפון שלו צלצל.
כשהוא סיים את השיחה, שכל מה שאמר בה היה כן ונכון, עידן המשיך לדבר איתי.
"את יודעת שעוד מעט תראי את אימא שלך, אני חושב" הוא אמר ונראה קצת מוטרד.

"אני רוצה ל-" התחלתי להגיד אך עידן קטע אותי.
"איך את?" הוא שאל.
"כבר לא כועסת" עידן נראה פחות מודאג, יופי "אבל מה אמרת על אימא שלי?" אחרי ששאלתי את השאלה עידן נראה מודאג שוב.
מה קרה עם אימא שלי? מה קרה לה?
"אימא שלך?" נראה שעידן לא הבין על מה דיברתי. אבל אני לא חושבת שהוא באמת לא מבין "אני גם רוצה שהיא תחזור. לזה התכוונתי" זה נשמע כמו סתם תירוץ שהוא השתמש בו, אבל הוא באמת נשמע קצת עצוב.

חזרנו לפנימייה. לא ראיתי שם את דניאל.