משחק ריגול קטן (מחודש) – שלב B. פרק ט’: שינוי סטטוס במשחק/אנסטסיה

לפרק הקודם

משחק ריגול קטן (מחודש) – שלב B. פרק ח’: משחקי הרעב/רנדי

—

–העבר הלא רחוק–

הנסיעה לא הייתה קלה.
קפיצות בדרכים לא סלולות וסיבובים מהירים טלטלו אותי בתוך תא המטען הקטן והחשוך.
השרירים שלי כאבו כי הייתי קשורה וקיבלתי חבטות, אבל הלב שלי כאב יותר.
ידעתי שאוכל להגיע למצב שכזה, שאפול בשבי באמצע משימה -. זה חלק מהסיכונים במשחקי הריגול.
אבל לא האמנתי שאפול בשבי בדרך הזאת.
דמיאן בגד בי וניצל את מאגי הקטנה, וורן רוברטס מת, מוניק נעלמה…
ובגלל שאני וחבריי כבר מחוץ למשחק – אין מי שיבוא לעזור לי.
לא ג'ו, לא סופי, לא דייבי.
אפילו אם זה היה רנדי הייתי מתפשרת.
חוסר הידיעה גם השפיע עליי – למה חטפו אותי?
לא חשבתי על אף אחד שירצה לשלם עליי כופר.
לאחר זמן ממושך אפשר להגיד שהתרגלתי לטלטולים וניסיתי להירדם. לדעתי אפילו קצת הצלחתי.
שינוי של עצירה פתאומית שהובילה לנסיעה איטית על משטח שהרגשתי שהוא על בסיס סלול ולא על כביש העיר אותי.
תוך מספר רגעים תא המטען נפתח ועיניי הסתנוורו.
לא ידעתי כמה זמן נסענו, אבל כשנכנסתי לתא המטען זה היה בסביבות חצות הלילה.
עכשיו השמש הייתה בשמים והיה חם מאוד.
אולי כבר צהריים?
האיש שהכניס אותי לתא המטען קשר חבל עווה סביב הצוואר שלי, ואז האחר שיחרר את הקשר ברגליי.
סוף סוף זרם בהם דם.
האיש שקשר את החבל בצווארי משך אותו בכוח ואילץ אותי לצאת.
הבטתי סביב לרגע ושמתי לב שאני על ספינה ענקית, בה הרבה מכוניות כמו זאת שהייתי בה, ואפילו היה שם מסוק!
לפני שניסיתי להבחין ביותר דברים, האיש ששחרר את רגליי כיסה את ראשי בשק.
ניסיתי להתנגד, אבל אז נמשכתי חזק בחבל וכמעט נפלתי קדימה על הרצפה. כנראה אזהרה.
האנשים דחקו בי להתקדם ממקום למקום.
הרגשתי שירדתי כמה מדרגות, שמעתי פתיחת דלת, הוצעדתי קדימה וזרועי נקשרה בשרשרת.
לבסוף, השק הורד מראשי והחבלים שקשרו את ידיי ואת צווארי נפרמו.
ידי אחת שלי הייתה קשורה בשרשרת ברזל לקיר.
אפשר לחסוך בחבלים.
האנשים יצאו מהחדר ואז שמתי לב שמולי, לא רחוק ממני, ישבה קשורה לקיר כמוני, דמות מוכרת.
"היי אנסטסיה! ברוכה הבאה למסיבה" אמר ג'ו וחייך.
"מה?! גם אותך חטפו?" התפלאתי.
"ת'כלס, יש בזה שחטפו אותי צד חיובי" אמר בציניות.
"תן לי רק דוגמה אחת של צד חיובי" אמרתי בכעס וסיפרתי לו את קורותיי מאז ההגעה לביתי.
השמטתי את מה שקרה באורווה.
"טוב.. הצד החיובי שאני לא רעב. הם נותנים לי אוכל – והוא לא רע".
סוף-סוף חייכתי.
אולי קיים צד חיובי בזה שאני לא החטופה היחידה?
—

–לפני שנתיים–

"הבנתם מה אתם צריכים לעשות?" שאל מיסטר G בצג המחשב.
"כן המפקד!" ענינו כולם.
הפעם זה היה מבחן, לא משימה אמיתית – למנוע חטיפה של אחד הקונים בקניון.
נאמר לנו שזה יהיה היום ההוא. קרוב לאותו זמן.
הקושי היה למצוא מי הולך להיחטף, למנוע את החטיפה ולעצור את החוטפים.
הובאנו בשעת ערב מוקדמת לאורלנדו.
ליתר דיוק – לאורלנדו ויינלנד פרימיום אאוטלט.
המקום היה כל כך ענק וכל כך יפה!
"תמיד רציתי להיות כאן" אמרה סופי כשנכנסנו.
"גם אני," אמרתי, לא יודעת למה. "יש כאן הרבה דברים שווים!".
"זה יהיה כמו למצוא מחט בערימת שחת" אמר אנדי ונאנח.
"בואו נתמקד במשימה" אמר ג'ו.
דייבי עצר לצעוד וחפן את ידיו בחזהו "ממתי אתה המחליט, ג'ונס?".
"התכניות שלך כמעט תמיד נכשלות, פרנס," אמר ג'ו. "הפעם זה מבחן, אסור להיכשל".
"הנה זה שוב מתחיל…" רטנה סופי ונעמדה ביניהם. "יש לי רעיון – בואו כולנו נתפצל, נקבע בשער C ממנו באנו בעוד שעה וחצי".
"ומה נעשה אם נצליח למצוא את מי שעומד להיחטף או את החוטף?" שאלתי.
"מה שמרגל עושה כשהוא פועל לבד – מחכה להזדמנות טובה ומנצל אותה" הסבירה סופי.
"אין לי בעיה עם זה" אמר ג'ו.
"זה יכול להיות מהנה" אמר רנדי.
משכתי בכתפיי, מה שאומר 'לא משנה לי'.
"גם לי לא אכפת להתפצל," אמר דייבי והוסיף "עוד מעט תהיי טובה יותר ממני, אחותי היקרה".
סופי הוציאה לשון בבוז.
פניתי קדימה, נדחקתי בין אנשים, התיישבתי על מושב ציבורי בצד והבטתי בעוברים ושבים.
איך מיסטר G רוצה שנגלה מי יכול להיחטף? זה יכול להיות כל אחד! ילדים, גברים, נשים, זקנים, בעלי החנויות ועוזריהם. אפילו אנ…
אנחנו?
אנחנו!
אוי לא!
פץ!!!
הקיר שרחוק ממני נשבר, ונוצר בו חור ענק!
החנות בו, שבמזל הייתה בשיפוץ, נהרסה.
קיוויתי שיש לבעל החנות ביטוח.
מהקיר השבור נכנסה ברברס משאית ענק, דומה למשאית של יחידות מיוחדות, ומתוכה יצאו כעשרים איש שהיו חמושים בנשקים שונים ובקסדות.
שמעתי עוד שני פיצוצים דומים לא רחוק ממני.
הקונים צרחו בבהלה ורצו ממקום למקום.
והאנשים מהמשאית הביטו אחד בשני, הנהנו בהסכמה, ואז זרקו לכל כיוון כדורים.
רימון!
השתטחתי על הרצפה אבל כלום לא התפוצץ.
במקום זה יצא מהרימונים עשן סמיך.
כיסיתי את הפה והאף בשרוולי והשתעלתי בזמן שאני בורחת ומחפשת מקום עם אוויר צח.
הגוף שלי נעשה כבד יותר ויותר מרגע לרגע והאטתי את הקצב.
יכולתי כבר לראות צלליות של אנשים שוכבים על הרצפה – גז שינה!
צללית של דמות לא מוכרת התקרבה אליי בקצב מהיר.
הדמות שלחה את ידה וניסתה לאחוז בי, אבל שלחתי לה אגרוף ישר לבטן בידי החופשית.
מישהו תפס אותי מאחור, הרים אותי מעט באוויר וכיסה את הפה שלי ואת אפי בידו.
לא יכולתי לנשום!
דרכתי חזק על רגלו בחוזקה ושמעתי אותו צועק בכאב.
ראיתי את שער C!
שאפתי אוויר בטעות וראשי החל להסתחרר.
זחלתי במהירות-איטיות לכיוון הפתח, אבל אז מישהו דחף אותי ברגלו והפך אותי על גבי.
איבדתי את ההכרה…
—

–ההווה–

כמה שעות אחריי הגיע דייבי.
הוא לא נכנע כל הדרך וניסה להשתחרר, עד שסיממו אותו בעזרת מטלית עם סם הרדמה שתחבו בפניו.
כמעט יום לאחר מכן הובאו רנדי וסופי, שאותם היה צריך לשאת כי היו מעולפים.
לפחות אני לא לבד.
מצד שני – אם כולנו בשבי, אין אף אחד שיציל אותנו.
את מה שקרה לפני שיוריקו הלכה, רנדי בטח סיפר לכם.
לאחר מעט זמן, הרגשתי תנודות ברצפה אז הנחתי שאולי אנחנו כבר שטים, ובמהירות.
ואנחנו בכלל לא יודעים לאן.
טאי-שו אמר רק שאנחנו הולכים למצוא אוצר.
וגם, שאני זאת שבמיוחד תעזור לו.
שוב שאלתי את עצמי – מה מיוחד בי?
שמרתי על שתיקה והתרכזתי במחשבותיי למשך זמן ממושך, אולי אפילו נרדמתי. הזזתי את עצמי רק כששמעתי את דלת החדר נפתחת.
הבטתי בנכנסים.
היו אלה שני אנשים שריריים שחומי-עור שהיו חמושים ברובים.
הם לבשו מדי צבא בצבע ירוק כהה, ונעלו נעלי ספורט חומות מעור.
האנשים ליוו מישהי שלרגע אחד חשבתי שהיא סופי, אך סופי ישבה לא רחוק מני וזה לא היה הגיוני.
היא לבשה בגדים שנראו קטנים עליה- חולצה קצרה מעור בצבע אפור ומכנסיים קצרים אפורים-ירוקים, שניהם מאובקים וקרועים קצת במקומות שונים.
היא נעלה נעליים דומות לאלה של האנשים שלא נראה שהתאימו לה.
רק כשהתקרבה יותר שמתי לב לדברים נוספים: על רגלה השמאלית היה אזיקון חשמלי, היא נשאה על גבה תיק גדול, ופניה נראו חבולות ועייפות.
"קייט!" קראה בפליאה-דאגה סופי.
דייבי נעמד וניסה להשתחרר "מרושעים! מה עשיתם לה?".
האנשים דרכו את הרובה וכיוונו אל דייבי.
"הירגע דייבי," אמרה-פקדה קייט. "לא עשו לי שום דבר, טאי-שו מינה אותי להיות אחת מעובדות הספינה. הובטח שלא יתעללו בי אם אעבוד".
"אז למה את נראית ככה?" שאלה סופי בדאגה.
"נאבקתי כל הדרך לספינה," אמרה ואז פיהקה. "ובגלל שלא ניתן לי כמעט זמן לנוח מאז שהגעתי – לא טיפלתי בפצעים ואני ממש מתה מעייפות".
"מה זה אומר – להיות 'עוזרת'?" שאלתי.
"לעשות כל פעם משהו אחר" אמרה באנחה.
אחד מהאנשים השתעל בקול רם.
היא פנתה למלוויה והנהנה.
אחד מהם פנה לאחור והשני כיוון את הנשק לראשה של קייט, בזמן שהיא שחררה את ידינו מהשלשלות.
תוך מספר שניות הגיע אדם עם 5 מגשי אוכל וחמש בקבוקי מים.
"יוריקו אמרה לי להביא לכל אחד כדור בשר ופירה, מקווה שזה יספיק. מצטערת שאתם צריכים לאכול עם הידיים" אמרה ונתנה לכל אחד מגש משלו.
לאחר מכן התיישבה, הוציאה מתוכה מספר בגדים והניחה על הרצפה.
הבגדים החיצוניים היו זהים לשלה
"יוריקו ביקשה שכשתסיימו לאכול תחליפו בגדים, את כולם – היא מכנה אותם בגדי VIP" אמרה בצער.
"תודה קייט" אמר ג'ו שעד עכשיו לא דיבר.
קייט חייכה וקדה בחינניות. אחד ממלוויה רטן.
"תוך כמה זמן אנחנו אמו אמורים להגיע?" שאל רנדי אחרי שאכל את הביס הראשון.
"אין לי מושג," ענתה ופסקה ידיים "לא מספרים לי כלום".
"אז, איך אנחנו…?" החלה סופי.
"טאי-שו אמר לי שפעמיים ביום יגיעו אנשים ללוות שניים-שניים מאיתנו בתור לשירותי הקומה. אחד יישאר בחוץ עם המלווים והשני בפנים, ואז יתחלפו,"
היא הפסיקה את דבריה ואז הביטה ברנדי "כשתסיימו לאכול הם יבואו לאסוף את השאריות כדאי שתתחילו האוכל מתקרר".
"נקודה טובה," אמר רנדי ופנה לדייבי. "כדאי שנאכל כדי שיהיה לנו כוח לבאות".
"אם תרצו משהו – תבקשו לקרוא לי," היא נופפה בידה "להתראות!".
קייט הלכה משם והתחלנו לאכול.
"כמו שאמרת ג'ו, דווקא לא רע – אבל קצת מדיי," אמרתי. "לא מספיקים ליהנות מהטעם".
רנדי סיים, אחריו אני וסופי, אחריה דייבי ודקה אחריו ג'ו.
רנדי הביט על הבגדים "אז… איך נעשה את זה?".
"גב-אל-גב נראית לי הדרך הכי טובה" אמרה סופי.
הסתובבנו גב אל גב- הבנים בצד אחד וסופי ואני בצד השני, וכשסיימנו להחליף את הבגדים תיאמנו בין 2 הקבוצות שכולם סיימו.
כמו במקרה של קייט – גם עלינו הבגדים לא היו מתאימים, נראה לי שזה היה מכוון.
לא הייתה לי מראה אם הם יפים עליי, אבל הייתה לי הרגשה שלא.
זמן רב לאחר מכן שבה קייט, יחד עם יוריקו והמלווים הקבועים שלה.
יוריקו הביטה בנו וחייכה בזמן שקייט הביאה כריך לחם עם חביתה מקושקשת לכל אחד, ולקחה משם את ערימת הבגדים.
קייט נמנעה מלהביט בנו למרות שסופי קראה לה.
היא הייתה שקטה והלכה שפוף, ולבסוף יצאה מהחדר.
בטח קרה לה משהו רע.
"אני שמחה לראות שהכול בסדר איתכם ושאתם מתנהגים טוב," אמרה יוריקו. "אם תמשיכו כך- תאמינו לי, בהמשך תקבלו גמול נאה" ואז הסתובבה והלכה, מלווה עם אנשיה.
כמה דקות לאחר מכן באו שלושה אנשים חמושים נוספים יחד עם קייט, ולקחו את דייבי וסופי ליציאה להתפנות. לאחר מכן אותי ואת רנדי ולבסוף את קייט וג'ו.
הזמן עבר לאט…
—

לאחר מספר ימים אמר ג'ו "אני חושב שצריך להכין תכנית בריחה, מה לעשות כשנגיע למקום יבשה".
"דעתי כדעתך," אמר דייבי. משפט שהפתיעה את כולנו. "אולי אנחנו נכשלנו אצל מיסטר G – אבל למדנו דבר אחד או שניים".
"גם אני חשבתי כמוכם," שמענו קול. יוריקו עמדה בדלת ומלוויה הקבועים איתה. "אני חוזרת ואומרת – זה לא ישתלם לכם, ואפילו יתנקם בכם".
"מה את רוצה הפעם, יוריקו?" שאל דייבי.
"אני שמחה להגיד שאנחנו מתקרבים למקום חפצנו, אבל לצערי – לא אגיע יחד איתכם. אחד מהאחראים עליי, שנמצא שם, התעניין בכם וביקש שאגיע קודם".
"איזה כיף להיות מפורסמים!" אמרתי.
"בכל אופן, ישעמם לי ללכת לבד, וטאי-שו שלי עסוק מאוד ואי אפשר לדבר איתו, אז אקח איתי כמה שותפים לטיול".
רנדי צעד לפנים וקרא בקול "את לא לוקחת אף אחד מאיתנו!".
זה ממש הפתיע אותי שדווקא רנדי קם ולא דייבי או ג'ו.
לא חשבתי שהוא טיפוס עם תעוזה.
אחד המלווים כיוון לראשו רובה.
רנדי לא זז אבל נראתה זיעה על פניו.
"שכנעת אותי" אמרה יוריקו בחיוך. "אתה ואנסטסיה תצטרפו אליי".
מה מיוחד בי?
יוריקו אמרה משהו בשפה לא מובנת והצביעה על רנדי ועליי.
אחד מהמלווים, שלא החזיק ברובה, יצא מהחדר והביא תיק גדול בגבו.
"תזכרו," אמרה יוריקו לשלושת הנותרים, בזמן שהאיש קשר את ידינו וקשר סביב צווארינו של רנדי ושלי. "אם אחד מכם יעשה משהו טיפשי – לא אהיה כאן להגן עליכם בפני חיילי טאי-שו".
האיש ללא הרובה משך בחבלים של צווארי ושל הצוואר של רנדי והוביל אותנו החוצה.
צמוד מאחורינו הלך המלווה עם הרובה, ושמעתי את יוריקו קוראת מאחורינו לאחרים "נתראה בקרוב!".
מיד לאחר שיצאנו מהבניין כוסה ראשנו שוב בשק. לא התנגדתי, הייתי עייפה ומדוכאת.
מישהו אחז בזרועי בחוזקה והוביל אותי. הרגשתי את הרוח מתחזקת.
"אנחנו הולכים לשייט קצר, נצטרך לסחוב אתכם לסירה," אמרה יוריקו והוסיפה "ובבקשה אל תנסו לקפוץ למים – הם עמוקים מאוד ואתם עלולים לטבוע, וגם חבריכם על הסיפון יסבלו מזה".
הרגשתי שאני מורמת באוויר על כתף מישהו, ואז הרגשתי שאנו יורדים בסולם.
לבסוף, כשהתיישבנו, והסירה – שהייתה סירת מנוע, התחילה לשוט – הורד מעליי השק ושאפתי את האוויר הצח.
התפעלתי מאוד מהמראה!
לא רחוק מאיתנו נראה אי והוא היה יפיפה!
כל האי היה ירוק משדות פורחים ויערות, וממרחק נראו הרים שלדעתי היו מעוצבים בצורה מתאימה בדיוק לטבע מסביב. במיוחד לשעת השקיעה שהתחילה.
"איפה אנחנו?" שאל רנדי. ראיתי במבטו שגם הוא מתפאל.
"קרוב לאחד מאיי הפיליפינים," ענתה יוריקו. "יותר נכון – באי נאווה שבמחוז קורדיליה".
"קורדיליה?" גיחך רנדי. "למה שיבחרו בשם מצחיק כל כך למחוז שלם?".
רנדי יכול למצוא דבר מצחיק בכל סיטואציה.
"גם אני תהיתי," אמרה יוריקו והנהנה. "זה נשמע כמו שם של מכשפה".
המשכנו לשוט, ולא עבר זמן רב עד שהגענו לאי.
הבטתי לאחור וראיתי את הספינה ממרחק.
מה שלומם?
האם הם יצליחו לברוח?
קרוב לחוף חיכה ג'יפ צבאי גדול, ולידו עמדו 4 אנשים.
שלושה לבושים דומה למלווי יוריקו ודומים להם, והרביעי בחור בערך בגיל של יוריקו בחולצת כפתורים קצרה ירוקה ובמכנסיים ארוכים וחומים.
הוא נעל סנדלי עור חומים ומשקפי שמש נראו על ראשו.
מקרוב נראה הבחור גבוהה מאוד ונדמה שהוא ממוצא אסיאתי.
זרועותיו היו שעירות ושריריות ועיניו היו חומות-ירוקות.
כשיוריקו הבחינה בו, היא רצה מהר אליו וחיבקה אותו "התגעגעתי אליך".
כשרנדי ואני הגענו אליהם קראה יוריקו והצביעה על הבחור "חברים, זה סקוראגי מימוטו, האח של טאי-שו" ואז נישקה אותו ולאחר מכן הוסיפה "והארוס שלי".
"מזל טוב" אמרתי.
"תודה לך" אמר סקוראגי וקד לפניי.
הוא פנה ליוריקו "קניתי חולצה בצבע שאת אוהבת. מה חושבת?".
"היא מתאימה ליופי המקסים שלך" ענתה.
רנדי צחק "האהבה פורחת באוויר! מה איתי?".
ומה איתי?
"טוב, אנחנו צריכים לזוז, עוד מעט לילה" אמר סקוראגי ופנה לג'יפ.
הוא ויוריקו התיישבו מקדימה ואני עם השאר מאחורה.
הנסיעה הייתה מפותלת ולדעתי עברה יותר משעה – אבל לבסוף הגענו אל מחנה גדול בו ביתנים רבים, רובם ישנים, ולא מעט אוהלים בקצוות המחנה.
במחנה עמדו בכל מקום אנשים ונשים עם מדי צבא דומים לשל המלווים של יוריקו ושל סקוראגי, ומסביבם עברו ממקום למקום אנשים, נשים, צעירים וגם זקנים מכל מיני סוגי צבע ולאום שלבשו בגדים דומים לבגדיי.
עבדים.
נגזר עלינו להיות עבדים.
יוריקו דיברה אל מלוויה ואז פנתה אליי "טוב, המלווים שלי ייקחו אותך עכשיו לממונה עליי".
"ומה בנוגע אליי?" שאל רנדי.
"כן, למה הבאת אותו יוריקו? תהה סקוראגי.
"רנדי, אתה תבוא איתי," אמרה יוריקו ופנתה לסקוראגי "אני עייפה, והבחור הזה משעשע מאוד. אכפת לך אם אקח אותו איתי לספר לי סיפורים בדירה?".
סקוראגי הביט בעיון ברנדי.
"אל תדאג," אמרה ונישקה את סקוראגי. "אין לי שום רגשות כלפיו".
"זה הדדי" ציין רנדי.
"בסדר לכו, אני הולך לסדר כמה דברים לאורחים שיבואו בקרוב ואבוא מאוחר. לכי לישון, אל תחכי לי".
יוריקו הנהנה, אחזה בידו של רנדי ושניהם הלכו משם.
סקוראגי נאנח, דיבר בשפה לא מובנת והצביע על ביתן גדול.
האנשים תפסו בחבל של צווארי ומשכו אותי אליו.
בכניסה עמדו 3 אנשי צבא במדים חמושים שהכניסו אותנו פנימה, ובפנים הסתובבו עוד כמה דומים להם.
מה שבפנים בטח חשוב מאוד.
הוכנסתי לחדר גדול מלא במחשבים ובמסכי ענק.
בתוכו היו גבר ואישה בבגדים לבנים ושניהם עמדו משקפיים.
"מוניק? ז'אן?" הלב שלי קפץ. "אני לא מאמינה! גם אתם בעניין הזה?".
"מצטער יקירתי," אמר ז'אן "אבל הכסף טוב".
הבטתי במוניק "את הרגת את רוברטס?".
"לפני שיצאתי, הוא חסם את דרכי ואיים שאם לא אשכנע אותך לעזוב אותו לנפשו – הוא יקרע אותי לחתיכות," ואז הוסיפה "לא הייתה לי דרך אחרת".
ז'אן הקליד על המחשב ואחד ממסכי הענק נדלק.
ברקע הופיעו פנים של אדם חסון שחום עור, שהיה לבוש בבגדים צבאיים בצבע שונה משל המלווים שלי – בצבע צהוב כהה.
מוניק פנתה למסך והצדיעה "שלום גנרל סמייט!".
האיש חיכה מלהגיב והביט עלינו במבט חודר.
במיוחד עליי.
רעדתי.
סמייט חייך "שלום לכם מוניק וז'אן, וברוכה הבאה ילדתי!".
"אני לא ילדה, וגם לא שלך" אמרתי. מקווה שנראיתי אמיצה.
סמייט צחק ואז אמר "את צודקת את לא הילדה שלי".
הוא הסתובב עם כיסאו לאחור, הצביע לכיוון מסוים וקרא "היי אתה, בוא לכאן ותראה משהו".
דמות התקרבה למסך, וכשהבנתי בסוף מי הדמות נהייתה לי סחרחורת.
"היי מתוקה" אמרה הדמות בייאוש.
"אבא?!"

המשך יבוא…