משחק ריגול קטן (מחודש) – שלב B. פרק ז’: משחקי זיכרון/סופי

לפרק הקודם:

משחק ריגול קטן (מחודש) – שלב B. פרק ו’: יום של משחקים/דייבי

—

–ההווה–

שתקתי.
הרבה פעמים יצא לי לשתוק ולהיות מכונסת כלפי עצמי בימים האחרונים.
"סופי?" קרא האיש שישב מולי. "את איתי?".
"סליחה, פרופסור מתיו!" התנצלתי וחייכתי. "אני מצטערת, אבל הייתי ממש עסוקה בימים האחרונים – ואני מרגישה מפוזרת".
זה היה נכון פחות או יותר…
"את לא צריכה להצטער, סופי," אמר מתיו. "אני כאן בשבילך".
פרופסור מתיו מאון היה הפסיכולוג שלי כבר מספר שנים.
רק הוריי ידעו שאני נפגשת איתו, לא סיפרתי עליו לאף אחד – אפילו לא לדייבי.
כשקיבלתי מקייט את המכתב, התייעצתי עם הפרופסור האם כדאי לי להירשם או להתמקד בלימודים רגילים – הוא היה בעד הרשמה.
"אני לא יודעת ממה להתחיל" אמרתי. לא ידעתי מה אני יכולה לספר ומה לא.
"אולי נתחיל מהסוף," הציע. "מה את חושבת שגורם לך להחליט להגיע לכאן דווקא היום, אחרי הפסקה ארוכה?".
חשבתי על זה קצת ואז עניתי "יש לי תחושת כישלון, שאני תמיד מפקששת".
"מעניין," אמר כמו כל פסיכולוג ממוצע. "את יכולה אולי לנסות להיזכר מה היה בפעם הראשונה הדבר שגרם לך להרגיש כך?".
—

–הפעם הראשונה–

"תראו!" לחש דייבי והצביע למטה.
היינו חמשתנו – אני, דייבי, רנדי, אנסטסיה וג'ו, כולנו מביטים מגג הזכוכית של ביתן הבילויים של "העכבישים".
תריסר אנשים השתעשעו בביתן הענקי שכלל גינה, מאגר מים עם תאורה בקירות הבניין, דוכני משקאות, שולחנות אוכל, אזור ריקודים ועוד…
אנחנו דבוקים על תקרה, במקום שומם, במהלך סערת גשמים, ואני רטובה לגמרי!
קצת קינאתי באלה שבפנים למען האמת.
העכבישים היו כנופיה לא קטנה של גנגסטרים שכירים למבצעים מסוכנים, לכן העלות לשכור אותן הייתה גבוהה.
מיסטר G הודיע לנו שהם שומרים בתוך הביתן הזה על קופסה בה בטרייה בעלת כוח חשמלי רב. עלינו להשיג אותה.
עכשיו הבנו שיש כמה בעיות בתכנית שדייבי הציע וגם בתכנית שג'ו הציע.
1. לא ציפינו לסוג בניין כזה, בו הסיכוי להסתתר קטן.
2. לא ידענו מראש מה מספר האנשים.
3. לא ראינו את הקופסה בשום מקום.
4. לא הייתה לנו תכנית לכניסה פנימה.
"מה נעשה עכשיו?" שאל רנדי.
שני אנשים יצאו החוצה להפסקת עישון לכמה דקות.
הבטתי בכולם. ממש ראיתי את גלגלי המוח שלהם פועלים.
"יש לי רעיון," לחשתי. ואז הבטתי על דייבי "אבל אולי לא תאהבו אותו".
דייבי הביט בי בחשד "מה את מתכננת, סופי?".
"אנסטסיה, בואי איתי!" לחשתי. "נחזור עוד מקסימום שעה".
—

–כעבור 3/4 שעה–

"שלום לכם," אמרה אנסטסיה בחיוך לאיש שישב בחוץ והחזיק בסמרטפון.
כנראה המעשנים נכנסו כבר.
האיש הביט בחשד בי ובאנסטסיה "מי אתן?" דרש לדעת. "ומה אתן עושות כאן?".
"אתה לא רואה?" אמרתי והצבעתי על השמלה החגיגית שמצאתי בארון של דודה ליז. "באנו להשתתף במסיבה".
אנסטסיה חייכה "שמעתי שנותנים כאן משקאות חריפים טובים".
"ואוכל משובח" הוספתי.
האיש הביט בנו בספק "אתן חברות במועדון?".
"ולמה שלא נהיה?" תהתה אנסטסיה.
"חצוף!" אמרתי והבעתי פרצוף זועף.
"בסדר, בסדר…" אמר האיש, פינה את הדרך ונופף לשלום. "תיהנו גבירותיי!".
"למה שלא תבוא איתי ותכיר לי את החברים שלך?" הציעה אנסטסיה והושיטה יד. "אני לא יודעת אם הידיד שלי כבר הגיע".
האיש חייך "בשמחה, גברת…".
"אנ'י סץ," אמרה אנסטסיה. "ומה שמך?".
"גאן-בולט" קד אליה האיש.
"שם יפה!" אמרתי.
גאן-בולט הביט אליי עכשיו "ומה שמך גברתי?".
"סופי פרנס," אמרתי בחיוך. "תודה על ההזמנה, דרך אגב".
"גברת אנ'י," אמר האיש בכבוד. "מוזמנת להיכנס ראשונה".
אנסטסיה נכנסה, אחריה האיש ואני הלכתי בעקבותיהם .
לא נעלבתי מכך שגאן-בולט כמעט לא התייחס אליי.
'אני לא מאמין שזה עבד' שמעתי את ג'ו באוזניה.
"עכשיו הגיע החלק שלכם, בנים" אמרתי בלחש.
'בדרך' הודיע רנדי.
גאן-בולט כיוון אותנו פנימה ופינה לאנסטסיה ולי כיסאות ליד שולחן מלבני העשוי עץ מהגוני, שעמד על לרצפה שקופה שמים צלולים נראו זורמים תחתיה "בואו לכאן, גבירותיי!".
התיישבנו וגאן-בולט הצטרף יחד עם 2 גברים.
גאן-בולט החווה את ידו כלפיהם "תכירו, בנות: אלו הם שארפ-נייף וקלואק". הוא הצביע עלינו "ואלו הן הן אנ'י וסופי. הזמנתי אותן שיצטרפו אלינו".
"אני מזמין לכולם," התנדב קלואק. "מה להזמין לכן?".
"קרלסברג" אמרתי.
"גולדסטאר" אמרה אנסטסיה.
השאר הזמינו לעצמם בירה "הובגובלין אנגלי" וקלואק הלך להביא את המשקאות.
"אז, מה זה המקום הזה"? שאלתי.
"זה מגרש המשחקים שלנו," ענה גאן-בולט. "יש כאן את כל מה שצריך כדי ליהנות מהחיים".
"ומי מארגן את כל זה?" שאלה אנסטסיה.
"אדון בשם מיסטר שיים," אמר שארפ-נייף. "הוא קבע שכל אדם שרוצה להצטרף חייב למלא משימות שונות".
"לא קשות" הוסיף גאן-בולט.
'תמשיכו להעסיק אותם' שמעתי את קולו של ג'ו.
"הן בטח יהיו קשות עבורי," אמרה אנסטסיה והניחה את כף ידה על כף ידו של גאן-בולט. "אתה בטח אמיץ וחזק".
גאן-בולט האדים מסומק.
היא טובה!
קלואק חזר עם הבירות ושתינו לרווייה.
'אנחנו לא מוצאים את הקופסה בקומה הזאת,' הודיע רנדי. 'היא בטח בקומה שלכן'.
מה נעשה עכשיו? אם היא לא שם – איפה היא יכולה להיות?
ראיתי שגם אנסטסיה חושבת כמוני.
ואז הבנתי.
"תגידו, מאיפה מקור המים בקירות?
'איך לא חשבנו על זה קודם?!' לחש רנדי.
"המקור באולם בעל ברכה המיועדת לשחייה," אמר קלואק. "אבל צריך להיות חבר רשום כדי להיכנס אליה".
"אוי, אני בטוחה שתוכל לאשר לי את זה," אמרתי לו. "נכון?".
'סופי, שלא ת…' שמעתי את דייבי, ואז גירדתי באוזן וכיביתי את האוזנייה.
"אני אשמח ללוות אותך לשם," אמר קלואק וקם מהכיסא. "תמשיכו לשתות בלעדינו".
"אני אשאר כאן ואחכה שתחזרי," אמרה אנסטסיה ועשתה גיהוק מאולץ . "אני צריכה להירגע מהבירה".
קלואק הושיט את ידו בחביבות. אחזתי בה והוא הוביל אותי לתוך מסדרון פנימי, משם הייתה כניסה לחדר הברכה, שהיה סגור בעזרת דלת פלדה אטומה.
כשפתחנו את הדלת הבטתי פנימה.
הברכה נראתה ענקית ועמוקה מבפנים, ולא ראיתי את הקצה שלה. ועוד יותר גרוע – הקופסה לא נראתה באזור.
אולי היא בתוך הברכה?
קלואק סגר את הדלת מאחורינו.
הכנסתי את עצמי לתסבוכת – המקום היה נטוש, כולם היו למעלה.
קלואק פשט את חולצתו וקרא "רצית להתרענן, לא?". הוא קפץ למים, וכשהוציא את ראשו קרא "בואי תצטרפי".
"חשבתי על משהו בסגנון שכשוך רגליים במים," קראתי. "חוץ מזה, לא הבאתי בגד ים".
"נו, תזרמי. אפשר להסתדר גם בלי".
הוא החליא אותי. אני ממש לא מתכוונת לעשות את זה. ובכלל – יש לי הידרו-פוביה!
פתאום חשבתי על דודה ליז. מה היא הייתה עושה? הים היה הבית שלה. היא הייתה קופצת בלי לחשוב פעמיים.
אבא שלי אומר שיש לי חוש הרפתקני בדיוק כמו שהיה לה – והוא דואג בגלל זה.
הבגדים של דודה גדלו על הים והמים. כמעט שמעתי אותה אומרת "קטן עלייך, פיצית!" וזה נתן לי קצת אומץ.
עצמתי עיניים חזק – וקפצתי עם השמלה לתוך המים העמוקים.
רגע אחרי שנכנסתי למים הלב שלי התחיל לדהור.
לא הצלחתי לשחות מהר מספיק כלפי מעלה.
פקחתי עיניים בבהלה ואז הבחנתי בחפץ שטמון בחול.
הקופסה!
שלחתי את היד ומשכתי אותה בכוח. אחרי כמה ניסיונות הצלחתי.
אבל עכשיו האוויר עמד להיגמר.
משהו משך אותי כלפי מעלה, וכשהראש שלי יצא מהמים החבאתי במהירות את הקופסה בשמלה תוך כדי התנשפות.
קלואק משך אותי אל מחוץ לברכה וזחלתי על הרצפה. לא הפסקתי להשתעל.
"את בסדר?".
זהו! נמאסה עליי ההצגה הזאת.
בעטתי בחזה של קלואק בעזרת מכת ברך, נעמדתי במהירות והנפתי לפרצופו אגרוף שהפיל אותו על הרצפה.
הוא קרא בכאב אבל הדלת הייתה אטומה. אף אחד לא ישמע אותו.
"איפה הדרך הכי מהירה החוצה?" שאלתי.
קלואק התחיל לייבב. הוא עכשיו שונה לגמרי מאותו בחור במסיבה.
"מי את?" שאל וניסה לקום.
סטרתי לו "אני שאלתי אותך שאלה – ענה לי!".
"דרך המוסך הצמוד".
"מה המיקום של המוסך?".
"את צריכה לצאת דרך החלון של השירותים" ייבב.
"תודה" אמרתי בחיוך ושלחתי לו אגרוף שאילף אותו על הרצפה.
הוא יחיה.
כשיצאתי החוצה מהמסדרון ראיתי את אנסטסיה בדרך לחדר שעליו סימן שירותי נשים.
"מה לעזאזל קרה לך?" שאלה אותי.
"סיפור ארוך," לחשתי והצגתי את הקופסה. "תברחי מכאן ותביאי את זה למיסטר G כמה שיותר מהר".
היא לקחה את הקופסה והנהנה "כייסתי את גאן-בולט ולקחתי ממנו מפתח, אולי של מכונית או אופנוע. אני מקווה שיש בחדר השירותים חלון שאוכל לצאת דרכו".
היא פנתה ללכת ואז הסתובבה אליי "ומה את תעשי?" שאלה בלחש.
"אני רוצה לברר איפה הבסיס הראשי שלהם כדי שנדע בפעם הבאה להיכן ללכת," לחשתי. "אחזור עם הבנים".
אנסטסיה הנהנה שוב ופנתה לחדר השירותים. כשלא ראיתי אותה יותר פניתי לכיוון השולחן בו ישבנו קודם.
כולם היו שם.
גם קלואק הספיק להגיע לשם.
הלב שלי שוב דהר.
"חשבתי שתברחי מכאן כמו החברה שלך" אמר בכעס.
"הייתה לי הרגשה שיש בכן משהו חשוד," אמר שארפ-נייף. "שיחקתן מאוד יפה, יש לציין".
"איפה הקופסה?" דרש גאן-בולט.
"חברים, אתם שיכורים לגמרי!" אמרתי ונופפתי ביד בביטול "אין לי מושג על מה אתם מדברים. אני טבעתי וקלואק הוציא אותי החוצה".
גאן-בולט התרגז ושלף מולי אקדח "תני לנו את הקופסה – או שאני יורה בך עכשיו!".
"אין לי מושג על מה אתה מדבר" אמרתי שוב.
"אל תהרוג אותה," אמר קול מאחוריי. הבטתי למקור הקול – היה זה אדם מבוגר שמנמן שלבש חליפה מהודרת. "תן גם לי לי ליהנות קצת הערב".
מצאתי את מיסטר-שיים.
גירדתי באוזן.
רעש זמזום באוזניה – מקולקל.
אני לבד.
נחרדתי "אתם לא מתכוונים לזה ברצינות!".
"ראיתי במצלמה מה עשית בתוך הברכה. נראה שנהנית"
איזו טעות יסודית! בדיקת מצלמות.
"בואו נחזור לברכה שלי," אמר מיסטר שיים. "שם נוכל לשחק – ואז היא בטח תזמר".
קלואק ליווה אותי באיום אקדח אל הברכה, וכשהגענו קשרו אותי אל גלגל מים מעץ שעמד מאונך אל הקיר.
עכשיו הבנתי איך המים זרמו חזק כשהבטנו מלמעלה.
הגלגל הוא בוכנה חשמלית היורדת מעט אל קו המים במערכת חשמלית ואז מתגלגלת כדי שהמים יזרמו.
מיסטר-שיים התיישב על כיסא לא רחוק ממני ובידו אחז בשלט אלקטרוני. "המשחק הוא כזה: את תעני נכון על השאלות שלי – ואני אשחרר אותך. אם לא- טוב, אני מקווה שיש לך ריאות חזקות".
"אני באמת רק באתי למסיבה עם חברה, לא מעבר לזה".
"אז תסבירי למה קלואק יצא פצוע מהסיור שלכם".
"הוא סת…" התחלתי לומר, אבל אז הגלגל הסתובב וראשי היה בתוך המים.
נחנקתי וניסיתי לצאת אך הייתי קשורה לגלגל.
הגלגל הסתובב במהירות וראשי יצא מהמים, נשמתי ונשפתי בכבדות ואז וירקתי מים.
"בסדר, סופי. אם זה שמך. עכשיו כשאת מבינה את החוקים, אשמח אם תעני לי על השאלה – מי שלח אתכן?".
"אף אחד לא שלח אותנו, אנחנו באנו למסיבה".
"שוב טעות בתשובה" אמר ולחץ על כפתור.
הגלגל הסתובב שוב והראש שלי נכנס למים.
שוב התפתלתי.
למה זה חייב להיות מים?
עבר יותר זמן מהפעם הקודמת עד שהגלגל הסתובב בחזרה.
הראש שלי קדח.
הספקתי לספור את השניות עד שהוצאתי.
הפעם הייתי בצורה מאונחת לקו המים. ממש צמודה.
איפה לעזאזל דייבי?!
נשברתי "בסדר! בסדר! אספר לך מה שאתה רוצה! רק תפסיק עם זה!"
מיסטר-שיים חייך.
נכשלתי.
"טוב מאוד, ילדה. אבל לא לשקר לי. אני יודע מתי משקרים לי".
סיפרתי לו הכול עליי, על המשימה, על מיסטר G, פרטים שגויים על אנסטסיה, שנתתי לה את הקופסה, אבל לא סיפרתי על האחרים.
מיסטר-שיים חייך "תודה רבה על המידע".
"שחרר אותי" אמרתי.
"בהחלט" אמר מיסטר שיים ואז פנה לקלואק "בבקשה, לווה את הילדה לביתה החדש".
בית חדש?
"היי! אמרת שתשחרר אותי!".
"אני משחרר אותך מהבוכנה – אבל זה יהיה לא חכם לתת לך לצאת לחופשי. את תצטרפי למקום בו נמצאים אנשים כמוך, שמנסים להתחכם".
מיסטר שיים לחץ על השלט והבוכנה התיישרה. לאחר מכן קלואק התיר את הקשר ומייד הצמיד אל גבי אקדח.
"החוצה".
קלואק ליווה אותי דרך מוסך צדדי, והורה לי להיכנס לתוך מקום אכסון של משאית. כשנכנסתי לתוכה הוא נעל אותה מבחוץ – והתחלנו ליסוע.
נכשלתי…

—

–ההווה–

נכשלתי במלגת G.
ואז נזכרתי שאני הייתי הסיבה שהפריצה למגדי CBR לא הייתה שקטה.
"לא יודעת," אמרתי. "אולי זה בא עם הגיל?".
מתיו נאנח ואז הביט על השעון בקיר "כן, אולי את צודקת," ואז הוסיף "לצערי הפגישה שלנו נגמרה להיום, תרצי להיפגש שבוע הבא?".
"אחשוב על זה".
פתחתי את הדלת ופניתי למסדרון. אישה צעירה שנראתה ממוצא אסייתי ישבה על ספה וחיכתה לתוך שלה.
מתיו קרא לי "חכי רגע סופי," נכנס לחדרו והביא לי תיק "יש בזה חומר שיעזור לך עד הפעם הבאה".
לקחתי את התיק.
"תודה" אמרתי ופניתי משם.
הבחורה נכנסה אחריי וסגרה את הדלת מאחוריה.
—

–חצי שעה אחר כך–

ניידת משטרה נראתה בפתח הבית שלי.
שוטר דיבר עם אמא שלי ואחר תחם את האזור. מה קרה?
רצתי אבל כשהגעתי קרוב שוטר עצר אותי "אסור להיכנס לשטח הזה".
"זאת הבת שלי, תן לה להיכנס" קרא אבא שלי שבדיוק יצא מהבית מלווה בשוטרים.
"סליחה, מר פרנס" אמר השוטר ופינה לי את הדרך.
"מה קורה כאן?" שאלתי.
"אבא שלך עצור," הודיע השוטר, "הוא מואשם בחטיפת אחיך ובת דודתך".
"הזוי לגמרי!" שמעתי את אמא שלי מתקרבת אלינו. השוטר השני מאחוריה. "למה שהוא יחטוף את הבן שלו?".
"למה לא?" שמעתי קול מרוחק. "הוא כבר עשה זאת בעבר".
ברידג' הייבר, אחיה של אמא שלי.
הוא עדיין האשים את אבא שלי במות אחותו – ליז.
אבא שלי – פרי פרנס, כשהיה בערך בגילי, היה נחשב לבחור היפה בשכונה.
הוא תמיד לקח את השכנות שלו – האחיות לידיה וליז הייבר, לטיולים וכיופים בחופים.
אח שלהן – ברידג', לא אהב טיולים כאלה לכן לא הלך.
לילה חורפי אחד, הציע פרי שוב ללכת לגלוש בחוף, אבל לידיה לא יכלה עקב עומס שנוצר בלימודים.
ליז הצטרפה אליו ושניהם נסעו לחוף איסט המפטון בניו-יורק.
לפי מה שאבא סיפר, המים בהתחלה נראו צלולים והמציל היה במקום, אך תוך שעה הגלים התחזקו והתחילה סערה. הוא הופרד מליז ונסחף הלאה אל החוף.
את גופתה של ליז מצאו כעבור יומיים בתוך המים העמוקים.
מאז ששמעתי את הסיפור הזה נעשיתי הידרופובית.
הוריה של ליז התכחשו לאבא ותבעו את משפחתו, אך בגלל שהוא ולידיה התאהבו והתחתנו, ובמיוחד אחרי שלידיה הייתה בהריון עם דייבי ואיתי – נוצרה סליחה כלשהי.
ברידג', לעומתם, אף פעם לא סלח.
"מצטערים לבשר את זה" אמר השוטר שהיה עם אמא שלי וניגש לאזוק את ידי אבא שלי.
"אני בטוחה שאתה מצטער" אמרתי בציניות.
"אולי כדאי לכם לחפש עורך-דין טוב בינתיים" הציע השוטר השני ואז נכנס למכונית ושניה השוטרים נסעו משם.
אמא ואני נכנסנו הבייתה וברידג' נכנס אחרינו.
"אמרתי לך שזה יקרה שוב," אמר ברידג'. "פרי פרנס הוא אדם שמייצר רק צרות".
"תשתוק ברידג'!" גערה אמא. "חלק מהצרות שאתה מתאר אותן – הם האחיינים שלך".
ברידג' הביט בי, רקע ברגלו ויצא.
אמא הייתה במצב רע והתחילה לדבר אל עצמה בהתלבטות לאיזה עורך דין כדאי להתקשר. לא חשבתי שאני יכולה להועיל אם אהיה שם.
עליתי לחדרי לסדר את המחשבות.
אולי טלוויזיה תרגיע אותי…
הערוץ הראשון שנפתח הציג מבזק חדשות ובו נראה בניין בוער – הבניין בו הייתי לפני כמה שעות!
"מתיו!" קראתי בקול.
"פו… את חיה," שמעתי קול מוכר. "שמעתי ניידות, התחלתי לדאוג".
"רנדי?" הבטתי סביב ואז ראיתי אותו יוצא מארון הבגדים שלי "מה אתה עושה פה?".
"חשבתי שתשמחי לאות אותי," הביע פרצוף חמוץ. "ומי זה מתיו?".
"זה… אף אחד".
"אוקי" אמר רנדי. "יש לנו בעיות".
"כן, דייבי נעלם".
"בגלל זה הניידות?" שאל רנדי. "פשוט נהדר" אמר בציניות.
"אני שוב שואלת – מה אתה עושה פה?".
"שלחו אליי אנשים שניסו לחטוף או להרוג אותי. הצלחתי להתחמק".
"ומה עם ג'ו?" שאלתי. מוזר שכשהזכרתי את שמו נהייתי שיא המודאגת.
"אני מנסה להשיג אותו. אבל ג'ו הוא סוג של נווד – קשה ליצור איתו קשר".
זה נכון.
"לא שלחו אליי אף אחד. ולגבי דייבי אני לא יודעת – אבל אי אפשר לשאול אותו כרגע".
"לדעתי הכי טוב אם נישאר יחד מעכשיו" אמר רנדי.
"מה נעשה?".
"נלך למקום ההתכנסות שלנו. נקווה שיבואו".
הנהנתי "אמא שלי לא תשים לב אם אצא דרך החלון".
"ככה נכנסתי. דרך אגב – חצר ממש יפה".
"תודה" חייכתי.
אם באמת הדבר רציני צריך להתכונן כמה שאפשר "תסתובב, אני מחליפה בגדים".
רנדי הפנה את גבו והחלפתי לבגדים קלים יותר לתנועה, ולמכנסיים בעלי כיסים רחבים למקרה הצורך. "סיימתי".
כשהסתובב חזרה ואמר "אני תוהה – למה דווקא אלייך לא נשלחו אנשים?".
לקחתי את התיק שנתן לי מתיו, לא רציתי ששוטרים יעשו בו חיפוש.
"זאת שאלה טובה, אולי…" ואז זה פגע בי.
"קייט!".

המשך יבוא…