משחק ריגול קטן (מחודש) – שלב B. פרק ו’: יום של משחקים/דייבי

לפרק הקודם:

משחק ריגול קטן (מחודש) -פרק ה’: השחקן האנונימי/ג’ו

—

–ההווה–

"נשארנו רק אנחנו," לחשתי בהתנשפות. "יש לך תכנית?".
"אני עדיין עובדת על… תיזהר!".
התגלגלתי הצידה, מתחמק מפגיעת הכדורים בסנטימטרים ספורים.
קייט דרכה את הרובה במהירות ופגעה בול במטרות. "עוד שלושה לאוסף!".
קייטלין הייבר, בת דודתי מצד אמא, הייתה בת המשפחה הכי אהובה עליי.
טוב, בסדר, חוץ מסופי. אבל אל תספרו לאף אחד בבקשה.
קייט הייבר הייתה בחורה בגיל 22.
מבחינת מראה וחוזק הייתה כמו כפילה של סופי – גבוהה, בעלת שיער בלונדיני-זהוב ארוך וגלי, אתלטית וגמישה.
רק הקרובים אליהן ביותר שמו לב להבדל ביניהן.
ההבדל היה עצום: קייט הייתה כמעין סוג של "בחורת טום-בוי" במלוא מובן המילה. הידע שלה היה ידע של "חוכמת רחוב" והיא לא ממש הייתה טובה בכל מה שנוגע לקשר רגשי.
'תודה קייט' אמרתי במכשיר הקשר לאחר שהתחבאתי מאחורי מכונית שבורה שהייתה קרובה. 'אני חייב לך'.
'כן, בטח… ואז שוב תיעלם ותתכחש לזה?' טענה.
היה זה היום השלישי מאז שחזרנו סופי ואני הביתה שבצפון מדינת ניו יורק. הפתענו את הוריי כשחזרנו מוקדם מהצפוי מה"אוניברסיטה". והם הזמינו את כולם למסיבה.
אביה של קייט – ברידג' הייבר, לא היה ביחסים טובים עם אבא שלי.
משהו שקשור למותה של דודה ליז.
אני לא יודע מה היה, אבל בסופו של דבר, לענייננו – רק קייט הגיעה.
היא כנראה התעקשה על זה.
ואז עלה במחשבתה הרעיון הנחמד הזה – משחק יריות בכדורי צבע בקניון!
'אחד מתקדם אליך בשעה שתיים, דייבי'.
הנהנתי, חיכיתי מספר שניות, טענתי את הרובה, ואז קמתי מהמחבוא ויריתי לעבר הדמות. פגיעה!
'יפה! אתה לומד מהר!' צחקה קייט.
'ממי? ממך?! אני לא משחק בברביות להנאתי בזמן הפנוי' הקנטתי בכוונה.
'אוי, פשוט תסתום!'.
הזמן עבר ולא קרה כלום.
סרקתי את השטח הפתוח בעיניי, הוא היה ריק 'אני לא יודע עוד כמה נשארו'.
'אז מה אתה מציע? שנכסח את הדשא?'.
'מה שתגידי, נסיכה'.
'אידיוט'.
יש דברים דומים בינה לבין סופי.
'בספירה ל-3?' שאלה קייט.
הנהנתי.
'1' אמרה.
'2' המשכתי.
'3!!!' קראנו יחד והסתערנו ממקום המחבוא לאזור הפתוח שם חיכו לנו.
חיפשנו מטרות.
לא מצאתי אף אחד. הם מסתתרים ואנחנו באמצע.
נהדר…
ואז הם יצאו. 9 אנשים התקדמו לעברנו והקיפו אותנו.
"אני מבין שהחלטתם לכרות ברית נגדנו" הנחתי.
"זמנית" אמר אחד.
"חשבנו שקודם כדאי להוריד את הטובים" אמרה אחרת, צעירה יותר.
"תודה על המחמאה, אני מסמיקה" אמרה קייט ונצמדה אליי גב-אל-גב.
"תורידו את הנשקים," החלה האישה. "או ש…".
פופ!
היא לא סיימה את המשפט עד שהכדור של קייט פגע בה.
השתטחתי ויריתי לכל כיוון כשקייט בגב אליי. ארבעה ברצף.
התגלגלתי לצד ויריתי באחר – פספסתי.
ללא מחשבה שנייה הוא ירה במהירות ופגע בי. הלך עליי.
קיוויתי שקייט הסתדרה. קייט הייבר תמיד שורדת.
והיא הייתה היחידה שידעה…
—

–לפני 4 שנים–

ישבתי על המיטה כשהמחשב הנייד על רגליי, פניו של רנדי במסך הביעו את החיוך הטבעי שלו.
"אז מה אתה חושב על זה?" שאל רנדי.
"אני חושב – למה לא?" ואז הוספתי "יהיה כיף להיפגש שוב בארבע עיניים".
"כן, אבל… זה לא נראה לך קצת מוזר?" שאל רנדי בספקנות. "למה שמיסטר G הזה יבחר דווקא בשנינו?".
"למה לא?"
"לא יודע מה לגביך, אבל אני לא הבחור הכי מקסים בעולם".
"תלוי את מי אתה שואל" קרצתי.
"אם תאמר 'בקה' – הדבר הראשון שיהיה אם ניפגש, הוא שתקבל ממני אגרוף ישירות באף!" אמר רנדי.
ראבקה שטיין היא סיפור ארוך ואישי של רנדי. אם הוא ירצה הוא יספר.
דפיקות נשמעו בדלת.
"אחזור אליך עוד מעט" אמרתי וסגרתי את המחשב.
"פתוח!" קראתי.
סופי נכנסה לחדר ועמדה בכניסה.
היא הביטה בעניין בקיר הצמוד למיטתה עם הפוסטר של ג'סטין ביבר.
"ממש שיניתם פה את העיצוב" אמרה.
רגע, זה לא הקול שלה…
זאת הייתה קייט שלבשה את הבגדים של סופי.
איך יכולתי להתבלבל?
"כן, לסופי יש כל פעם שיגעון על זמר אחר".
"איפה היא בכלל?".
"ההורים הקפיצו אותה להופעה שלו," ואז הוספתי "סוף-סוף שקט".
קייט צחקה.
"איך נכנסת לבית בכלל? לא שמעתי את דלת הכניסה".
"נכנסתי דרך הארובה. הבגדים התלכלכו אז לקחתי את הבגדים של סופי שהיו בסל הכביסה," חייכה קייט "אתם באמת צריכים לשים בארובה רשת או משהו דומה".
עכשיו היה תורי לצחוק.
ואז קייט הביטה בי במבט רציני "תשמע, קרה לי משהו מוזר לפני שנכנסתי".
"מה?".
מישהו עקב אחריי מאז שיצאתי מהאוטובוס, ותחב מכתב בתיק שנשאתי על גבי" אמרה קייט ואז הוציאה מכתב מכיסה.
"תראה מה כתוב" אמרה.
לקחתי את המכתב והקראתי אותו לעצמי בקול. "לעלמה סופי פרנס היקרה: נבחרת לקבל מלגת G של מיסטר G.
המלגה החלה לפני כ-4 שנים, וניתנת לאנשים בגילאים בין ה20 ל30 שיש להם הרבה ידע, כישרונות טובים או בעלי פוטנציאל.
המצטיינים בה יתקבלו בחינם להיות תלמידים באוניברסיטה שמיסטר G מקים בניו-מקסיקו הנקראת אוניברסיטת. “סייבר”.
במהלך לימודי המלגה ובעיקר באוניברסיטת סייבר יכשירו את הסטודנטים להיות סוכנים סמויים.
כמובן שכל המידע הזה מיועד רק עבורך ונשמח אם לא תפיצי אותו".
היה עוד המשך אבל לא הייתי צריך לקרוא אותו – קיבלתי את אותו מכתב.
"חשבו שאני היא סופי" אמרה קייט, למרות שזה היה ברור.
לא רציתי להסתיר ממנה סודות "גם אני קיבלתי כזה מכתב".
קייט הביטה בי בפליאה "באמת?! אתה לא נראה לי קרוץ מהחומר של הצלת העולם".
זרקתי עליה כרית והיא הגינה על עצמה בידיה.
"מי כן מתאים לדעתך?" שאלתי.
"אמ… ג'סטין ביבר?" חייכה קייט.
—

–ההווה–

לאחר המשחק בקניון, התיישבנו קייט ואני ליד שולחן מסעדה וסיימנו את הוופל בלגי המשותף שלנו.
"איך הצלחת לכסח את כולם לבדך?!" התפלאתי.
"יש דברים שגברים אף פעם לא יבינו" ענתה קייט.
"חחח… את מתחילה להעתיק גם משפטים מסופי?".
"היא חכמה," ענתה. "למשל, במקום להצטרף אלינו, היא יושבת בבית שלכם וחורשת למבחני SAT".
"הרסת את כל הכיף שהיה" אמרתי.
"כיף לי לבלות, אבל אני פשוט לא רוצה שתלמד מההחלטות הגרועות שעשיתי בחיי".
לאחר שקייט סיימה את התיכון, קיבלה פטור צבאי מסיבות אישיות, ויצאה לטיול של חיפוש עצמי במזרח הרחוק.
זה היה אמור להיות רק חודשיים אבל התארך לשנתיים.
קייט חזרה לפני כמה שבועות כשאבחנו אצל אבא שלה – ברידג', מחלה שמחלישה אותו עם הזמן.
היא החליטה להישאר עם אבא שלה.
היא הציצה בשעון "זמן לחזור. אני צריכה להוריד אותך בבית ולקחת את אבא לרופא".
שילמנו למוכר והלכנו לחנייה התת-קרקעית. היא הייתה מלאת מכוניות.
המכונית של קייט, וולוו יד 2 קטנה בצבע אפור שלא הייתה ממש ראוותניות חנתה מולנו בקצה המרוחק של החנייה.
קייט לחצה על הכפתור בשלט שבמפתח שלה והנעילה הוסרה לאחר הבהוב ושני צפצופים, ולאחר מכן צעדנו יחד לכיוון המכונית.
למרות שהחניון לא היה ריק מאנשים חושיי אותתו לי שמישהו עוקב אחרינו.
"אל תביט לאחור, תתנהג כרגיל" שמעתי את קייט. גם היא הרגישה בזה.
התקדמנו למכונית עד שהגענו ליד העמוד האחרון שלפני המכונית.
מאחורי העמוד הגיח איש בעל שיער קצר וקוצני לבוש בשכמייה שחורה וחסם את דרכנו.
בגלל פניו האליפסיות, סנטרו המחודד ועורו הבהיר – ניחשתי שהאיש ממוצא יפני אבל לא הייתי בטוח.
"מצטער על הפרעת החופשה שלכם, אבל אתם באים איתי".
"תן לנו לעבור, או שנקרא למשטרה" אמרתי.
"חחח," גיחך, "המשטרה לא הייתה עוזרת לכם גם אם הייתה כאן".
"אל תפחד ממנו, דייבי," חייכה קייט. "נתקלתי בחו"ל בכמה ברנשים כמותו – כולם חתכו את הדייט ישר בהתחלה".
איזה אומץ.
"לבחורים האלה היה את זה?" שאל האיש ושלח יד לשכמייתו.
התכוננתי להעיף לו את הנשק בבעיטה אבל אז קרה משהו שלא ציפיתי.
לפני שהאיש הוציא את ידו משכמייתו, הסתערה עליו קייט ודפקה את גופו בעמוד.
האקדח נפל על הרצפה וקייט העיפה אותו עם רגלה לכיווני.
הרמתי אותו וכיוונתי לעבר האיש "מי אתה?".
האיש צחק, הכניס ידיו לכיס מכנסיו, הוציא משם מכשיר שנראה כמו סלולרי עם לחצנים – ולחץ על כפתור.
האיש חייך.
תוך רגע נשמעו קולות של ניידות משטרה מתקרבות.
חיוכו של האיש הפך לצחוק מרגיז.
"כדאי לכם לבוא איתי מאשר איתם".
"לא ענית – מי אתה?" אמרתי. "חבל על הלב שלך".
"אתה לא משתמש באקדחים, דייויד אמדאוס פרנס" אמר.
מהיכן הוא יודע את שמי המלא?
האיש לחץ על כפתור אחר והמכוניות סביבנו התחילו להשתגע בהבהובים, צפצופים, מגבים ופלטו עשן סמיך.
התחלתי להיחנק והשתעלתי, שמעתי שגם קייט משתעלת.
ואז שמעתי אותה צועקת.
"היי! תעזוב אותי! תעזוב אותי בלון מנופח!".
הצעקות התרחקו מרגע לרגע.
הלכתי לכיוון הקול אבל לא ראיתי כלום. הכול היה אפל, הפך למסנוור וכל הזמן היה רעש מחריש אוזניים.
הקולות תמו ואז ראיתי מכונית חולפת לפניי יוצאת במהירות.
המכוניות הפסיקו להשתגע, אבל אז קרה משהו אחר.
הייתי מוקף בשוטרים שכיוונו אליי אקדחים.
אחד השוטרים קרא "אתה עצור! הורד את האקדח, תסתובב ותיצמד למכונית הקרובה!".
לא שמתי לב שאני עדיין מחזיק בו.
אני באמת לא רגיל להשתמש בדברים כאלה.
שמטתי את האקדח ועשיתי כדבריו.
השוטר איזק את ידיי מאחורי גבי ובו בזמן שלקח אותי לניידת אמר "דייויד פרנס. אתה עצור באשמת איום בנשק על איש חוק. כל מה שתאמר מעכשיו ישמש נגדך בבית משפט. אתה רשאי להביא עורך דין מטעמך או מטעם המדינה".
לא התנגדתי ולא דיברתי.
הראש שלי היה שקוע במחשבות.
מה בדיוק קרה? מי האיש שלקח את קייט?
ואז חשבתי על סופי, קיוויתי שהיא בסדר.
ואני כתבתי ביומן – 'יום של משחקים'…

המשל יבוא