משחק ריגול קטן (מחודש) -שלב A פרק ה’: השחקן האנונימי/ג’ו

לפרק הקודם

משחק ריגול קטן (מחודש) – פרק ד’: משחק ביתי/ אנסטסיה

—

הודיתי מכל ליבי על המים שנשפכו עליי, עכשיו הייתי רענן יותר.
על הסטירה המכאיבה שבאה מיד לאחר מכן לא ממש הודיתי, בלשון המעטה.
"בסדר, אני ער, אני ער," אמרתי "למה באלימות?".
כשפקחתי את עיניי נוכחתי לדעת שאני שוכב על הרצפה.
אולי בגלל זה חשבו שאני עדיין ישן.
התיישבתי על הרצפה והבטתי סביב.
ידיי היו כבולות לקיר בשרשרת ברזל. החדר היה אפלולי ומאובק אבל הבחנתי שאני נמצא בתוך חדר ריק מרהיטים, חסר חלונות, ובכניסתו דלת עם סורגים.
מעליי עמד אדם מבוגר שהביט בי, מחכה לראות מה אעשה.
כנראה הוא החטיף את הסטירה.
מאחוריו, רחוק ממנו, עמד אדם צעיר ממנו שלחץ על הסלולרי שלו.
הוא לא התעניין במה שקורה.
שני האנשים לבשו מדים צבאיים חומים ומכנסי עור חומים ארוכים.
בגלל האפלה ובגלל שעדיין לא התאוששתי לגמרי לא הצלחתי להבחין ביותר פרטים עליהם.
ניסיתי להיזכר – איך הגעתי למצב הזה?
—

–לפני זמן לא ידוע–

הפסדנו במשחק. מיסטר G "העיף" אותנו בביקורת צורמת מידיי לטעמי.
לאחר שאנסטסיה עזבה, נפרדתי לשלום מדייבי, רנדי וסופי והלכתי לדרכי.
לא היו לי שום רעיונות לאן ללכת.
לאחר כמעט יום שלם של הליכה בחוסר מעש, מצאתי ספסל רחוב והתיישבתי עליו.
על הספסל היה מונח העיתון היומי. לא היה לי מה לעשות אז קראתי.
פוליטיקה. שערוריות. פשע. דברים עסיסיים – וכמובן בסוף מדור הספורט, תשחצים, ותשבצים, מזג האוויר… לא מעניין.
ואז משום מה קראתי את הכתבה – מה יגיד המזל שלי היום?
"מזל דלי: היום יהיה לך יום מלא גילויים מפתיעים שישנו את חייך".
השלכתי את העיתון לפח הקרוב ונשכבתי על הספסל.
ראיתי מרחוק דמות בחליפה מתקרבת אליי.
לא אכפת לי אם שוטר יעצור אותי – לפחות תהיה לי מיטת לילה וקצת אוכל בתחנת המשטרה.
כשהתקרב הבחנתי שאין לו שום דבר שמזכיר שוטר.
קמתי והכנתי את עצמי להיאבק, אם יהיה בכך צורך.
האיש מיהר אליי וקרא "אתה בא איתי!".
"לאן?" שאלתי. "בעצם, שאלה חשובה יותר – ייתנו לי שם אוכל טוב בחינם?".
"הבוס שלי אמר להביא אותך".
"אמ… ואם אומר לא?".
"נשכנע אותך"
"רגע, נ-שכנע?" שאלתי. "כאילו, ברבים?".
שנייה לאחר מכן חטפתי שוק חשמלי בגב והתעלפתי.
—

איפה הייתי? אה, כן: אמבטיה, סטירה, אזיקים…
האיש שנתן לי את הסטירה התרחק ממני מעט ואז דיבר עם האדם השני בשפה שלא הבנתי.
"טוב, בסדר. הגעתי. עכשיו אתם מרוצים?".
הם הביטו בי ונשארו בשקט.
"מה, בלעתם את הלשון?" שאלתי. "פעם נגסתי בלשון שלי. לא ממליץ…".
הם לא דיברו.
"אה, הבנתי. זה עינוי מסוג שעמום למוות? רעיון מעולה!" אמרתי. "הייתי לוחץ את ידי למי שחשב על זה, אבל כמו שאתם רואים…".
נשמעה דפיקה על הדלת והאיש שסטר לי ניגש לפתוח.
הוא דיבר אל האדם השני והצביע עליי לפני שהלך.
אני אוהב את זה שנותנים לי יחס מיוחד.
האיש שסטר לי פתח את הדלת וממנה נכנס אדם בוגר לבוש כמו האחרים בחדר, רק שסיכות הצטיינות נראו על כתף חולצתו.
האנשים הצדיעו כשנכנס.
הוא צעד אליי וסרק אותי כשידיו מאחורי גבו. לבסוף התיישב על הרצפה בישיבה מזרחית וחייך.
לא ידעתי מה מצחיק אבל חייכתי גם בנימוס. צריך לכבד אנשים בדרה גבוהה.
"ברוך הבא לביתנו הצנוע" אמר במבטא לא מוכר לי.
"שמע, בפעם הבאה שאתה צריך לבחור מועסקים – בחר כאלה שיודעים לדבר. שיהיה יחס טוב לאורחים".
"אולי אתה צודק" אמר ואז הביט בהם, "לכו ועשו את מה שאתם צריכים". הם הנהנו ויצאו משם.
"טוב, עכשיו כשאנחנו לבד, יהיה יותר קל לשחרר אותי, לא?" שאלתי בנימוס.
הוא צחק "מה נראה לך? אחרי כל המאמצים שעשיתי כדי למצוא אותך ולהביא אותך, אשחרר אותך מיד?".
"אמ… תמיד שווה לנסות לשאול".
הוא צחק "אתה בחור מאוד מצחיק. חבל שהשיחה הזאת הופכת להיות שיחה רצינית".
"טוב, בוא נגמור עם זה…" אמרתי "מה העניין?".
"בוא קודם כל נכיר אחד את השני. מכיוון שאני המארח אני אתחיל, בסדר?" שאל..
"הבמה שלך".
הוא חייך "שמי הוא טאי-שו למשפחת מימוטו הדגולה. ואתה נמצא בביתי הצנוע, שלצערי – אסור לי לומר לך היכן הוא. ואתה?".
בזמן האחרון, זאת שאלה באמת טובה…
—

–במבטים לאחור–

אולי יש לי בעיית זיכרון לטווח רחוק, אני זוכר רק קטעים מחיי.
אבל לפחות זכרתי כמה קטעים חשובים או מהנים.
היו פעמים שכן התמודדתי מול אויבים לבד – אבל זה תמיד היה מכאיב.
מרפי הענק עמד מולי וחייך, הבטתי בו במבט מרוכז.
מרפי היינק הענק, כשמו כן הוא, היה בחור גבוה מאוד בוגר ממני בשנתיים וחצי. כל שריר בידו היה בגודל אבטיח ופיו נטף ריר שהרטיב את זקנקנו. מבטו נותן פחד לכל מתאמן או מתאמנת שנפל בגורלם להיאבק בו.
בולדוג ענקי בדמות מתאבק רצחני.
קיוויתי שלפחות מוחו בגודל גרעין של אבטיח.
"מוכן, קטנצ'יק?" שאל אותי המאמן שון מייקמרי.
הקבוצה מסביבי צחקה. כנראה פספסתי את הבדיחה…
רק נערה אחת לא צחקה אלא הביטה עלי בריכוז.
לא הכרתי אותה אישית. היא תמיד התבודדה. חיה בעולם משלה.
אני חייב לדבר איתה מתישהו, אחרי שאעבור את ההשפלה הזאת.
כאילו, אם אעבור אותה בחיים ובחתיכה אחת…
"עכשיו!" קרא המאמן שון.
"בוא לרקוד, ג'ו" הזמין אותי מרפי.
אגרפתי את ידי, מנסה למצוא נקודות תורפה.
"אתה רוצה לרקוד סלסה? לא יודע אם אוכל לתפוס אותך – אתה קצת כבד…" אמרתי.
"אתה מחוסל, ג'ונס!" אמר הענק והסתער עליי, חוסם מקומות בריחה אפשריים.
רצתי לקצה האולם, אין לאן לברוח.
הענק הכניס אגרוף – ופספס את ראשי בסנטימטרים ספורים.
ניסיתי לבעוט בו, אבל זה היה כאילו לבעוט בקיר מוצק.
מרפי הרים אותי באוויר – וזרק אותי לקצה השני של האולם.
נחתתי על המזרן בחבטה, מזל שנתנו לי מגני שיניים.
"המנצח בסיבוב הראשון – מרפי היינק!" קרא המאמן שון.
מחיאות כפיים סוערות נשמעו. המאמן עזר לי לקום.
"סיבוב שני!" קרא המאמן והתרחק.
הענק הסתער עליי באגרופים ופספס את ראשי.
לא יהיה לי עוד הרבה מזל…
"רוצה לגמור בתיקו, אחי?" הצעתי.
הענק לא ענה והסתער לעברי, שוב חוסם את מקומות הבריחה.
נשכבתי על המזרן והתקלתי עם גופי את מרפי.
החדשות הטובות – מרפי נפל.
החדשות הרעות – הוא נפל על הגב שלי.
הגב שלי כאב מאוד, אבל התרכזתי במאמץ לצאת ממתחת למרפי – ועליתי עליו.
זה עידוד.
מרפי קם אבל לא הצליח להוריד אותי ממנו.
מזל שאין לי פחד גבהים ושאני יודע לרכוב על סוסים.
טוב, נו… אני טוב על מתקני שוורים בלונה-פארק. אל תהיו קטנוניים.
"תרד ממני!" קרא הענק.
"כן, בטח… כדי שתמחץ אותי, תאגרף אותי או תעיף אותי שוב? לא תודה…" אמרתי.
עברו כבר שבע דקות בערך בניסיונות להוריד אותי, אבל ללא הצלחה.
"אני לא מאמין שאני אומר את זה," החל המאמן שון. "אבל המנצח בסבוב השני ובתחרות בכלל – ג'ו ג'ונס!.
מרפי מחה בזעם כשאני עוד עליו: "היי! מה עם סיבוב שלישי?".
"אתה כבר ניסית פעמים רבות להוריד את ג'ונס מעליך – וללא הצלחה" החל המאמן, "אפילו אני לא יכול להוריד אותו ממך. מגיע לו לנצח!".
התגאיתי בעצמי והבטתי מלמעלה לקהל המריע – היא לא הייתה שם…
זה היה כבר בתקופה של "מלגת G" שם ידעתי מי אני, או ליתר דיוק – מה אני שווה.
—

–הזיכרון הראשון שלי–

אני זוכר שכשהייתי בן ארבע, מישהו לקח אותי במכוניתו לבית החולים.
המעלית נפתחה והובלתי לדלפק, אחות אחת הגיעה אליי.
"שלום! אני מצאתי את הילד הזה נטוש ברחוב אתמול ב11 בלילה, הוא אמר שאין לו אמא או אבא". אמר האיש שהחזיק בידי הקטנה. אני לא זוכר את פרצופו. "שמי רודני, רודני קמפ".
"מה שם הילד?" שאלה האחות.
"אני לא יודע," אמר רודני, "אשתי ניסתה לדובב אותו והוא לא עונה, רק ממשש בשיניים כל הזמן".
"אוקיי," אמרה האחות במבט מוזר, "ומה הבעיה?".
"הילד בוכה מכאבים בפה, ורופא במיון עשה הרבה בדיקות – ולא כלום! אז הוא הפנה אותנו לכאן" אמר רודני.
"אקח אתכם לרופא המשפחתי".
הדבר הבא שאני זוכר הוא אותי, עומד בפני בניין גדול וישן, ועל השער כתוב "בית יתומים לחולי סרטן". הוא התגלה בשפתיים.
רודני לא בא לבקר אותי. זה לא היה אכפת לי.
בעקבות הטיפולים הכימותרפיים כל השיער ירד לי מהראש, אבל עדיין חשבתי שאני חמוד.
כל הזמן תהיתי – מי מממן את הטיפולים?
מאסתי בטיפולים הכואבים ובבדיקות הנשנות, ובגיל תשע ברחתי.
לא נראה לי שחיפשו אותי.
כמה ימים אחר כך חזרתי בי מהחלטתי הטיפשית – אבל כבר הלכתי לאיבוד.
הייתי מורעב, שתיתי מצינורות מכבי אש וישנתי בפינות אפלות, כדי שלא ימצאו אותי שוטרים.
ערב אחד, ישבתי במקום כלשהו בברונקס על ספסל עירוני שמשקיף לכביש הסואן.
נערה התיישבה ליידי.
היא הייתה בוגרת ממני, בערך סביבות גיל שלוש עשרה. היא הייתה נמוכה ודקת גזרה. היה לה שיער חום – שחור ארוך מתנפנף ברוח ועיניים ירוקות.
גם היא הייתה מלוכלכת עם בגדים ישנים וקרועים – אבל לא נראתה מסריחה או מפוחדת כמוני.
"רעב?" היא הגישה לי חצי לחמנייה שהוציאה ממקום שלא הבחנתי.
"תודה!" אמרתי, לקחתי והתחלתי לכרסם.
"איך קוראים לך, ילדון?" שאלה הילדה.
"אני… אין לי שם" עניתי.
הילדה צחקה.
"זה בסדר גמור, גם לי אין. חבריי מכנים אותי – פוקסי" היא אמרה.
המשכתי לאכול והבטתי בפוקסי.
שם מעניין.
"אם אין לך איפה להיות, ואתה לא מצליח להשיג אוכל – נראה לי שאתה זקוק לחברים," חייכה פוקסי בזמן שסיימתי את החתיכות האחרונות. "תרצה להצטרף אלינו?".
"מי זה, אלינו?" שאלתי.
"ניפגש כאן בעוד שעה" אמרה פוקסי והלכה.
כמובן שחיכיתי, זה היה נס משמים בשבילי.
פוקסי איחרה והגיעה כעבור שעה וחצי (לא שמיהרתי למקום כלשהו) עם שני ילדים, בערך בני שתיים עשרה.
הראשון היה נמוך ושחום. הוא היה שמן מאוד עם פני תינוק. והמבט שלו היה די טיפשי.
לעומתו, הילד השני היה בגובה בינוני, רזה עם מבט רציני.
הרזה דיבר: "שמי הוא הוק והאדם שלידי – גורילה. שמענו מפוקסי שאתה רוצה להיכנס לשבט שלנו, ילד. אני מוכן לכך אם תישבע לשמוע לכל מה שאומר לך ולעשות מה שאומר לך – בכל מצב".
"אני נשבע!" זאת הדרך היחידה להמשיך לחיות.
הוק מישש את קרחתי "אתה תיקרא, אמ… – צ'יקי".
שם נחמד.
"אני מסכים" עניתי.
"ברוך הבא לשבט סורבייברס, צ'יקי" אמרה פוקסי בחיוך ולחצה את ידי.
—

–ההווה–

"שמי הוא צ'יקי," עניתי לשאלת מארחי. "ועכשיו נעבור לנושא העיקרי – למה אני כאן?".
"אתה משמש בתור, אמ… כלי תמרוץ" אמר טאי-שו.
"למה אתה מתכוון?".
"אנחנו מנסים להשיג מידע שרק אנשים מעטים יכולים להשיג אותו, וקשה מאוד לקבל אותו." אמר, קם, פתח את הדלת ואמר "אז חשבתי על דרך אחרת להשגה".
שני האנשים שהיו קודם בחדר נכנסו שוב, גוררים איתם מיטה עליה שכבה דמות שרק מקרוב נראתה מוכרת לי.
אוי, לא…

המשך יבוא…

לפרק הבא:

משחק ריגול קטן (מחודש) – שלב B. פרק ו’: שחקני דמה/דייבי