משחקי השנאה – פרק 01

ראש הממשלה לא היה בלשכה שלו, הכיסא ריק, והדלת ללשכה פתוחה כמו גבול מצרים. "קודקוד אדום. קודקוד אדום." צעק בנואל בקשר. "חשד לתרחיש מדרגת חומרה: קוברה. ראש הממשלה איננו. סבירות גבוהה לחטיפה או גרוע מכך. הבן שלו איתנו. קודקוד אדום. קודקוד סוף."
לבן של ראש הממשלה קראו הרוקלאוס. הרוקלאוס פאי. הוא עמד במרכז הלשכה של ראש הממשלה כמו בלון. סביבו, צוות האבטחה האישי שלו המה וגעה. היו שם כל הפרצופים המוכרים: עדניה שהראה פעם להרוקלאוס איך להחזיק אקדח, היה את גלעמית שהיו לו תקוות, והיה את בנואל, שהיה מפקד הצוות ותמיד הביא להרוקלאוס תפוחים אדומים ועסיסיים מהחווה של ההורים שלו בשומרון.
עכשיו, כשכל אלה רצו במעגלים סביבו בלשכה של ראש הממשלה, הרוקלאוס הרגיש סוג של הרגשה נעימה שכל האחריות הייתה עליהם והוא לא היה צריך לעשות מאומה. זה קצת כמו שמרימים אותך – שגבר מאוד גבוה ומאוד שרירי ומאוד ציוני מרים אותך ואתם חוצים יער מלא בזאבים ואתה יודע שהזאבים ינשכו לו את הרגליים אבל לא יגיעו אליך כי הוא מחזיק אותך גבוה והרגליים שלו חזקות והוא איש של חסד. הרוקלאוס ידע שהמאבטחים שלו הם בחורים כאלה, איתנים, ופעמים רבות הוא דמיין אותם קופצים בנתיב בינו ובין כדור שנורה אליו מפי מחבל. המחשבה שגוף אחר, מוצק, יבלום את הכדור בספלאש גדול, גרמה להרוקלאוס להרגיש משהו כזה נעים, מדגדג.
"את!" צעק פתאום בנואל. "איך נכנסת לכאן?!" הוא הצביע על אישה בגיל העמידה שישבה באופן מחשיד על כיסא מאחורי שולחן קבלה בכניסה ללשכה. כל המאבטחים ואפילו הרוקלאוס הסתובבו על רגליהם כמו רקדני סטפס והביטו בה בבהלה.
"מי? אני?" אמרה האישה בחוצפה גלויה. "אני בתיה. אני הייתי כאן. אני המזכירה כבר חמש קדנציות."
"את ראית מי לקח את ראש הממשלה? מה קרה לו?" הטיח בה בנואל בנחישות של גבר אסרטיבי.
"ראש הממשלה יצא לפגישה עם נציגים מהמגזר העסקי לפני שעה, חמודי." רטנה האישה כמו ארמדילו.
"אל תתחצפי אליי!" צעק בנואל.
הרוקלאוס חשב שזה טוב ממש כמו מטוס. נשים כמוה צריך להעמיד במקום.
בנואל צעק: "למה לא אמרת את זה קודם? בגללך הזעקתי קודקוד אדום! את יכולה להבין את המשמעות של זה בכלל?!"
"אבל אני אמרתי, נשמה." אמרה האישה בחוסר היגיון הורמונלי נשי. "אני אמרתי עשרים פעם מרגע שנכנסתם. אבל אף אחד לא שמע אותי כי אני אישה."
"אל תתחצפי אליי!" חזר בנואל. "אני לא אזהיר אותך עוד פעם! בגללך ובגלל השחלות שלך עכשיו עשית לי פאדיחה."
הרוקלאוס ציחקק ברוח טובה כי בנואל אמר 'שחלות'.
"מתי הוא חוזר?" שאל אותה בנואל בקור רוח. הרוקלאוס העריך את היכולת שלו לשמור על קור רוח אל מול חוסר ההיגיון והחוצפה הבוטה שהאישה הפגינה.
האישה משכה בכתפיה וקימטה את שפתיה היבשות שנראו כמו חורבן בית. "לפי הלו"ז של ראש הממשלה – שאותו אני מנהלת דרך אגב," דחפה פנימה הערה קטנונית. "ראש הממשלה צריך לחזור –" ואז היא השתהתה כאילו כל היום לפניה. הרוקלאוס הרגיש חמת זעם. "עוד כמה דקות." השלימה.
"כמה דקות?" שאל בנואל.
"כמה דקות." אישרה.
"קודקוד קבלו ביטול. קודקוד קבלו ביטול." אמר בנואל אל תוך הווקי-טוקי. "קיבלנו פה מידע מוטעה. קודקוד קבלו ביטול."
בנואל הסתכל על הרוקלאוס. הפנים של בנואל היה לחות מזיעה. "חזרה לשגרה." אמר בנואל להרוקלאוס תוך כדי צחקוק עצבני, וטפח לו על השכם. "חכה כאן לראש הממשלה, הוא יגיע עוד כמה דקות. אנחנו נשאיר אותך לבד. מכיוון שאין איום מיידי, הצוות ואני נלך לבצע סריקות היקפיות ונעצור להתרעננות מבצעית ליד השירותים בקומה 2. קודקוד עבור קודקוד סוף?"
"קודקוד סוף." אמר הרוקלאוס. הוא אהב כשבנואל דיבר אליו בשפה מבצעית. זה גרם לו להרגיש כמו סוכן מוסד שנשלח לחסל מחבלים ואנשי זאב ביערות האפלים שבגליל התחתון ליד נהריה.
בנואל ושאר המאבטחים של הרוקלאוס הלכו אל המקום בו היה קיר ואז נעלמו מאחורי הקיר כמו נינג'ות, משאירים אחריהם עננה של חוסר ודאות אלקטרו-סטטית, ואז המעלית צילצלה והוא שמע אותם נכנסים אליה. ואז הדלתות של המעלית נסגרו כמו ארובה והמעלית החליקה בחינניות על חבל דק מטה כמו רקדנית סטפס לקומות התחתונות. הרוקלאוס נשאר לבד בלשכה של אבא שלו בקומה שלוש עשרה.

משנשאר לבד בלשכה, להרוקלאוס היה זמן לשרוף. הוא פתח את הטלפון והחל לראות סרטונים שתמיד מרוממים את רוחו: תאונות מוזרות ונפלאות שבסופן אנשים נפצעו או מתו, קליפים של בניינים מתמוטטים בעזה והפודקאסט של בן שאפירו.
לפתע, צלצול המעלית נשמע מהצד האחר של הקומה. הרוקלאוס קפץ בכיסאו בהתרגשות וכמעט התנגש בתקרה. "מעניין מי זה יכול להיות?" אמר. "אולי זה אבא."
אבל מתוך הקיר הופיע אדם שלא היה ראש ממשלה. האדם היה גבוה ודק. הוא לבש גלימה שחורה והיה לו שיער לבן והוא לבש גלימה שחורה ארוכה והיה לו שיער לבן ארוך והוא היה גבוה ודק והיו לו עיניים שחורות כמו נחשים והשיער שלו היה שחור כמו נחשים.
"המן הורוביץ, מזכיר המדינה." הכריז האדם על עצמו בססגוניות בהיכנסו ללשכה.
"אני יודע מי אתה." ענה לו הרוקלאוס בהכרזה משל עצמו.
המן הורוביץ קפץ והסתובב על צירו כמו מחוג שנשבר כשהוא רואה כלב נושך ערפד. "אני… לא ציפיתי שיהיה כאן אף אחד." המן הבריש את שיערו וחייך אל הרוקלאוס וחשף את שיניו העקומות וקד קידה אל הרוקלאוס. כל נימה בגופו חושפת חוסר כנות וכוונה להטעות ונודפת ריח לא כשר. הרוקלאוס נדרך בכיסאו והסתכל על האיש הנכנס בשבע עיניים משגיחות.
"אם ציפית שלא יהיה כאן אף אחד למה באת?" שאל הרוקלאוס בחשד סוקרטי.
"רק לבדוק." אמר המן והבריש את זקנו עם אצבעות ידיו הארוכות והחיוורות. "רק לבדוק."
הם הביטו אחד בשני זמן מה. המן המציא חיוך עקום נוסף. הוא סקר את החדר בעיניו. עיניו נמשכו לשולחן הכתיבה של ראש הממשלה. על השולחן הייתה צנצנת עוגיות שהיו שייכות לראש הממשלה. הוא הצביע על הצנצנת ושאל: "אכפת לך?"
ליבו של הרוקלאוס זינק בזעם כמו כלב רוטוויילר. "אלה העוגיות של אבא שלי." אמר, וחשב שזו חוצפה בכלל לבקש.
"אבל לכבודו ראש הממשלה יש כל כך הרבה עוגיות בצנצנת." אמר המן הורוביץ בחלקלקות. "אולי הוא יהיה נחמד וייתן לי כמה. כל אדם נחמד היה נותן לי עוגייה אם ביקשתי." המן זע צעד אחד לכיוון שולחן הכתיבה והעוגיות. הייתה זו הליכה הצידה, כמו סרטן, שכן הפנים שלו עדיין פנו אל הרוקלאוס.
"לא." הרוקלאוס אמר. "אתה מנסה לרמות אותי. אתה אומר את זה כי אתה רוצה לגנוב לו את העוגיות." הרוקלאוס לא ייתן לאיש כזה לרמות אותו. הוא ידע לזהות שקרן כשהוא רואה אחד כזה. את הכישור הזה רכש בזכות אבא.
המן הורוביץ חייך חיוך קצר ועקום כמו מכסחת דשא. והוא זז עוד פעם. צעד קטן לכיוון השולחן כתיבה. הרוקלאוס לא האמין לחוצפה. "אבל… אבל…" המן הורוביץ אמר. "אבל אני מאוד מסכן. כואבות לי השיניים ולי אין עוגיות משלי. אולי תתן לי אחת. רק עוגייה אחת לקחת?"
"לא!" צעק הרוקלאוס. "אם אתה רוצה עוגיות לך תשיג לך כמה כמו שאבא שלי השיג לעצמו!"
והמן ענה לאט, בזהירות: "זה לא צודק שלאבא שלך יש את כל העוגיות." והרוקלאוס לא האמין לחוצפה: הבנאדם צעד עוד צעד לכיוון השולחן כתיבה, והמשיך לדבר כאילו כדי להסתיר מאחורי מילים את ההתקדמות שלו לכיוון שולחן הכתיבה. "אתה יודע לכמה אנשים אין עוגיות? אם העוגיות האלה היו שלי הייתי מחלק אותן שווה בשווה בין כולם."
הרוקלאוס צעק ונעמד: "אתה לא תיגע בעוגיות של אבא שלי!"
המן צקצק בלשונו וזע עוד תזוזה לכיוון השולחן. "האם אין לך לב, הרוקלאוס פאי? עומד מולך אדם צמא לעוגיות ואתה תיתן לו להתייבש כמו תאנים… נו טוב. בעוגיות אני לא אגע."
המן הורוביץ הגיע לשולחן, הקיף אותו ונעמד בצד השני, ליד הכיסא של ראש הממשלה. הוא הניח את אצבעותיו הארוכות על משענת הכיסא של ראש הממשלה. הרוקלאוס לא ידע למה זה מעורר בו כל כך הרבה חיל ורעדה. זה היה כמו חילול הקודש. זה עורר בו מצוקה רבה. "מה אתה עושה?" שאל הרוקלאוס בחשש.
"מחכה שראש הממשלה יגיע." אמר המן הורוביץ. "האם זה לא מה שכולנו פה עושים?"
"אני לא יודע." אמר הרוקלאוס והרגיש מבולבל ועייף פתאום.
"בדיוק." אמר המן הורוביץ. "ומי כן?" עיניו שוטטו מטה. הן עברו על השולחן כמו חשופיות וחיוך קטן התבסס בזווית פיו כשהוא מצא משהו שהוא חיפש.
"המגירה." אמר המן הורוביץ להרוקלאוס והחווה כלפי אחת המגירות שבגוף השולחן. "בצד ימין." אמר והרים את אצבעו. "לא פחות ולא יותר."
המן הורוביץ פתח את המגירה והוציא ספר כבד ועבה כמו תפילין. זה נראה כמו ספר חשבונות, בצבע כחול כהה ומשעמם של אנשים שרואים חינוכית. אבל אפילו למרות זאת – הייתה לספר יוקרה בלתי מוסברת. הרוקלאוס מצא את עצמו צועד ומתקרב אל השולחן כדי להיטיב לראות. המן הבחין בכך והקל על הרוקלאוס בכך שהושיט את הספר קדימה כדי שיהיה ברור מנקודת מבטו של הרוקלאוס. אכן, לא היה זה ספר ככל הספרים. הכריכה שלו הייתה מעוטרת בזהב ותכשיטים ופיתוחים אצטקיים ואריג בצבע תכלת-צדיקים היה כרוך בכריכה וסימל את הסמל של מדינת ישראל עם נחש אינסופי מקיף אותו ונוגס בעלה של זית. באותיות זוהרות אמרה כותרת הספר: "תקציב המדינה".
"יותר כמו טיוטה." המן הורוביץ אמר מהר. "רדופת טעויות ודרושת תיקונים. ובכל זאת, ספר מהראשונים במעלה. לא יצירת מופת, אמנם. אם כי, יצירה עכשווית ומאוד ריאליסטית. קריאת חובה: חובה אך לא מומלצת."
"על מה אתה מקשקש?" שאל הרוקלאוס.
פעמון המעלית נשמע מהצד הרחוק של הקומה ובישר על באים.
הרוקלאוס והמן הורוביץ הביטו אחד בשני והמרחק ביניהם פתאום ממשי.
"זה יהיה ראש הממשלה מגיע." אמר המן הורוביץ.
"זה יהיה אבא שלי." חזר הרוקלאוס בבלבול.
המן הורוביץ החווה בראש מחווה מוזרה שבהמשך יבין הרוקלאוס שהייתה ברכת שלום. המן הורוביץ חבק את הספר לחיקו ונפל אחורנית. מאחוריו לא היה כלום מלבד החלון.
הרוקלאוס בהה בפליאה. החלון מאחורי גבו של המן נשבר לאלפי ניצוצות. המן קרץ לו ונפל מהחלון. ואז ידיו של הרוקלאוס קפצו אינסטינקטיבית באינסטינקטים של לוחם מלידה נחוש להגן על פניו מפני רסס הזכוכיות.
לאחר מכן, הרוקלאוס רץ אל אדן החלון בנחישות של כלב זאב מעורב עם פודל. "לאן הוא נעלם?" צעק. הוא הביט מבעד לחלון. הוא ציפה לראות את המן הורוביץ נופל מטה מקומה שלוש עשרה אל מותו. הרוקלאוס ראה את האיש הדק והארוך בחצי הדרך למטה. לפתע, המן הורוביץ משך חוט סודי בגלימה המוזרה שלו. הגלימה השתחררה סביבו בקול איוושה של יונה מכופתרת, והפכה ל… מצנח שחור ומרשים.
זרם אוויר פתאומי מכיוון מזרח ירושלים הרים באוויר את המן הורוביץ עם המצנח שלו ונשא אותו מערבה, מרים אותו גבוה. הרגליים הדקות של האיש הארוך התנדנדו באוויר כמו מקלות דמקה שקשרו אותם בסלוטייפ. לרגע אחד המן הורוביץ הסתובב ונופף אל הרוקלאוס. רגע אחרי כן הוא נעשה קטן יותר ויותר כמו בועה שמתפוצצת. התרחק. עף מעל דרך בגין, לכיוון גבעת שאול. ועוד ועוד, מערבה, אל השפלה ואל המישורים להם קוראים תל אביב.
"הנבל!" הכריז הרוקלאוס. "הוא בכלל לא רצה את העוגיות! זה תקציב המדינה שהוא רצה לגנוב מאיתנו!" הוא דפק את אגרופו על אדן החלון בזעם אסתטי ואגרופו נחתך משברי הזכוכיות ואז הוא התחיל לבכות אבל בגבורה מרשימה בכלל.

הבכי נפסק כאשר יד יציבה, יד בוטחת, אפשר להגיד אפילו – יד ענקים – הניחה את עצמה על הכתף של הרוקלאוס בעוצמה ומוחשיות של סלע איתן. ליד הרוקלאוס והחלון השבור עמד ראש הממשלה, אוגוסטינוס פאי. את שאר הלשכה מילאו מאבטחים – המאבטחים האישיים של ראש הממשלה, המאבטחים של הבניין, ואפילו המאבטחים של הרוקלאוס עלו לשמע שבירת החלון – הרוקלאוס זיהה את גלעמית ואת בנואל שעמדו שם בגבורה יהודית שותקת ולא בכו כלל.
ראש הממשלה סקר את החדר בעיניים חכמות ומבורכות בחכמת דוד אבינו. הוא הורה למאבטחים לפנות את הלשכה ולהשאיר אותו בפרטיות עם בנו. כשהמאבטחים התפנו, ראש הממשלה הממשלה הביט בהרוקלאוס במבט של גבורה ולוחמה והחל להגיד: "אני הולך לספר לך משהו שלא הרבה יודעים עליו. מדינת ישראל נמצאת בסכנה קיומית שלא ידענו כמותה מאז ימי דוד המלך. לראשונה בהיסטוריה, אנחנו מותקפים לא רק על ידי אויבים מחוץ, אלא גם על ידי אויבים מפנים. פעם יהודי היה יהודי והיית יכול לדעת שמה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל. כיום, יהודים שהסתובבו נגדנו מסכנים את שלומה של מדינת ישראל. האנשים האלה פרצופים רבים להם. הם יכולים לקרוא לעצמם מרצים באקדמיה, הם יכולים לקרוא לעצמם פעילי זכויות אדם. מדובר בהומואים, פמיניסטיות, אנשים שמתרועעים עם ערבים וביקרו בעזה. סוציאליסטים, במאים, עיתונאים, ילדי פלא, משתמטים.
"המטרה שלהם היא להחליש, למוטט ולפורר את מדינת ישראל כמו שאנו מכירים אותה כיום. הם שולטים בתקשורת ויספרו כל שקר כדי לקדם את האסון שהם חושקים בו. הם ינסו לגנוב ממך את המדינה עם האצבעות של הרגליים, והם ילכו בה יחפים. קוראים לאנשים האלה – שמאלנים."
האב והבן הביטו אחד בשני. "שמאלנים." אמר בשקט הרוקלאוס.
ראש הממשלה המשיך: "תקציב המדינה נגנב מאיתנו על ידי אלו שרוצים בטובת אויבינו. אני מציב בפניך משימה סודית: השב אותו הבייתה, ומהר. מנע את האסון הבא עלינו. אסור לך לספר לאיש שהתקציב נלקח מאיתנו. גורמים רבים, הן בקואליציה הן באופוזיציה, ישתמשו בזאת בתור אמתלה להטיח בפנינו ים של צרות, ים כה אדיר שהוא יכול לשבור אפילו את המשובחים שבשחיינינו. העתיד של מדינת ישראל מונח בידיך כמו ילד הנאנק חלושות. האם תיענה לקריאה?"
בשלב הזה דמעות חדשות צצו בעיניו של הרוקלאוס. "אבא…" הוא אמר ברוך.
"בן…" אמר ראש הממשלה.
"אני אעשה הכל בשביל להחזיר את מה שהשמאלנים לקחו מאיתנו."