משחקי הרעב ה67: ג׳והאנה מייסון (5)

אנחנו עולים על המרכבה שלנו, שרתומה לסוסים בצבע חום-קרמל. אחד מהם מסתכל עליי בעיניו השחורות העמוקות.
תוך שנייה המרכבה של מחוז 1 יוצאת. הם לבושים בבגדים חושפניים מאוד עם יהלומים ענקיים ונצנצים שמקרינים זוהר לבן. לאחר מכן מחוז 2, שלבושים שריונות וקסדות.
״תקשיבו,״ אומר בלייט. ״אתם חייבים להחזיק ידיים. גריי, תנסה להיראות כאילו אתה לא לחוץ. ג׳והאנה- בדיוק ההפך.״
אני מעקמת את אפי אך מחזיקה בידו של גריי. היא קצת קרה ואני מרגישה שיש לו צלקות.
כעבור כמה שניות אנחנו יוצאים לרחוב. אין ממש תשואות, כי הקהל עסוק מדי במרכבה של מחוז 1, שכנראה השאירה עליהם רושם עמוק. רק ברגע האחרון אני נזכרת להחליף את מבט הסלידה של במבט מבוהל.
אנחנו סובבים את הרחוב, מנופפים קלות ומחזיקים ידיים, ובסופו של דבר מדים אל מול האחוזה של הנשיא.
״מיועדים יקרים!״ הוא קורא ואני, אפילו מכאן. מצליחה להבחין בשיערו הלבן כמו שלג. ״משחקי רעב מוצלחים, ומי ייתן והסיכויים יהיו תמיד לטובתכם!״
תושבי הקפיטול שרקו ומחאו כפיים בהתלהבות, ואנחנו, המיועדים, רק בהינו בו.
אנחנו פוגשים את בלייט, לונה, ג׳ול המלווה של המחוז שלנו ואת הסטייליסטית של גריי בכניסה לחדרי האימונים.
״זה היה די נחמד,״ אמר בלייט בשעמום. ״לא נראה שהשארתם רושם עמוק. תצטרכו להשאיר יותר רושם בראיונות.״
הסטייליסטית של גריי נראתה ממש נעלבת, אבל לונה רק בהתה בחלל, שקועה במחשבה עמוקה.
אנחנו עולים 7 קומות עד החדר שלנו. הוא גדול ממש כמו הסלון שלי בבית. יש בו מיטה ענקית, טלוויזיה והמון אביזרים אוטומטיים להזמנת אוכל, למקלחת, שירות חדרים. אני מזמינה לעצמי קערית צ׳יפס ומשקה תפוזים ומדליקה את הטלוויזיה.
כרגיל, משדרים בערוצי הקפיטול את השידורים על מחוז שלוש-עשרה. מדברים על ההרס, החורבן, המלחמה. אני מבחינה בחטף בעורבני-חקיין שעף בפינת המסך.
אני משאירה את הטלוויזיה דלוקה, פושטת את שמלתי ונרדמת מייד.

למחרת בבוקר אני וגריי מתלבשים ויורדים כמה קומות עד למרכז האימונים. הוא מלא במכשירי כושר והיאבקות, הדמיות של יער וקשתות עם חיצים, ובפינה של החדר הענקי הזה יושבים קברניטי המשחק, עם פנקסים ועטים בידיהם.
המאמנת, אטאלה, מתחילה בנאום שלה ומשחררת אותנו להתאמן. אני הולכת כמובן לפניך הגרזנים לפני שאני מרגישה בידו של מישהו על כתפי.
״לא כדאי שתראי להם מה את יודעת לעשות. לכי למשהו פשוט, שלא יחשדו.״
זה היה גריי. הוא חייך אליי והעפתי את ידו מכתפי. התקדמתי לכיוון תחנת קשירת הקשרים.
המדריך מלמד אותי כמה קשרים פשוטים, כמו ״אגרוף הקוף״ ו״ראש חייל״. אני מבצעת אותם בלי בעיה והוא משבח אותי.
לאחר מכן אני עוברת להתאמן במציאת צמחים אכילים. בגלל שתמיד היה לנו אוכל בבית, לא הייתי צריכה למצוא צמחים וכיוצא באלה ביער. אני מתקשה מאוד להבדיל בין גרגירי יער רגילים לבין סוג גרגירים רעילים שנקראים ״רוש-לילה״.
״לא, לא!״ קוראת המדריכה בייאוש. ״זה העלה הירוק השני.״
אני ממהרת להחליף ביניהם. ״סליחה.״
״זה בסדר,״ היא אומרת. ״היו תלמידים הרבה יותר גרועים ממך..״
אני מתאפקת לא להחטיף לה סטירה.

ביום המבחן שלי אני לחוצה מאוד. למדתי כמה מיומנויות מועילות, חוץ מצמחים אכילים וקשירת קשרים. אני רוצה להדגים לקברניטי המשחק את כשרוני בגרזן. הרי התוכן ותוצאות המבחן נשמרים בסוד.
״גריי לאונטרד״.
גריי לבן כמו סיד, אבל הוא עושה את צעדיו המהוססים לכיוון חדר הבחינה.
עוברות חמש, עשר, חמש-עשרה דקות ועדיין לא קוראים לי. אני תוהה מה הולך שם.
בסופו של דבר, זה קורה. ״ג׳והאנה מייסון״.
המיועדים האחרים נועצים בי מבט ואני נכנסת לחדר. קברניטי המשחק נראים נסערים מאוד.
אי ניגשת לעמדת הגרזנים ומרימה ללא קושי את הגרזן הקרוב אליי. אני משליכה אותו לעבר בובת אימונים ונועצת לה אותו היישר בראש.
קברניטי המשחק נראים כאילו קשה להם להחליט מה להגיד; אני לוקחת גרזן גדול הרבה יותר ומתכוונת להשליך אותו אל הבובה. אני לוקחת תנופה, מרגישה שהוא כאילו נופל לי מהיד, ואז פיצוץ אדיר.
אני מסתכלת אחורה במהירות ורואה שהגרזן עף מידי ופגע בעמדת ההסוואה. צבעים התפזרו לכל עבר ונוצרה שלולית של צבעים.
לפתע עולה לי רעיון. אני ניגשת לשלולית הצבעים וטובלת בה את אצבעותיי. אני ניגשת לבובה שהשלכתי עליה את הגרזן ממקודם ובודקת שהוא נעוץ היטב בפנים. אני רושמת על הבובה שם.
״תומס לורד״.