משחקי הרעב ה67: ג׳והאנה מייסון (4.. סופסוף!)

למחרת בבוקר אנחנו קמים מוקדם מאוד. אני יושבת לשולחן ארוחת הבוקר וטובלת את התותים שלי במלח בלי לשים לב.
״לא ממליץ,״ אמר גריי וצחק. אני ממהרת לשלוף את התות מהמלח.
״צריך ללכת!״ קורא בלייט. ״היום אתם מתייצבים אצל הסטייליסטים שלכם!״
נאנחתי אנחה עמוקה וקמתי מהשולחן. אנחנו יורדים מהרכבת אל הקפיטול, הזוהרת באור מלאכותי של פלסטיק ונצנצים. מובילים אותנו בין תושבי הקפיטל הנלהבים אל חדרי ההלבשה.
אני מתיישבת בכיסא, ככל הנראה לבד בחדר.
״שמעתי שאת הבת של ארינה מייסון.״
אני מסתובבת בבהלה. אישה רוחנית למראה, עם מחרוזות, פנינים וצמידים מוזרים ניגשת אליי.
״שלום,״ אומרת בקול סהרורי. ״אני לונה, הסטייליסטית שלך.״
אני לוחצת את ידה בחשש. ״אז.. מה את מתכוונת לעשות לי?״
״לא אני,״ היא אומרת. ״צוות ההכנה שלך.״
היא נוקשת באצבעותיי ולחדר נכנסים 3 אנשים. אדם עם שיער סגול ושפתון כתום כהה, רזה מאוד; אישה שמנמנה עם שיער ורוד כמו פודינג ופנים נעימות; ואחרון חביב, איש עם אפור שחור כבד וצמידים עם קוצים. לכו תבינו את האופנות של הקפיטול.
״אני יוצאת להכין לך את התלבושת,״ אומרת לו ומרחפת אל הדלת.

פעם, כשהייתי קטנה, נשפך עליי קנקן שלם של קפה שחור והייתי בבית חולים שבוע ימים. אבל לא תיארתי לעצמי שמה שיעבור את מד הכאב של כוויות בגודל כלב צ׳יוואווה זה תלישת שיערות מהרגליים עם שעווה.
״אחרון וסיימנו,״ אומרת האישה עם שיער הפודינג, ליליאן, ותולשת רצועה נוספת של שעווה מרגליי הכואבות.
״עכשיו לאיפור!״ אומר בקול מאולץ האיש בעל השיער הסגול שמעוצב בצורה מסודרת על ראשו. שמו היה קינגטיילור. הוא הביא איתו תיק ענקי בצבע כסף והוציא משם קופסאות צבעוניות. את החומר שבתוכן מרח על פניי.
בבת- אחת נפתחה הדלת ולחדר נכנסה לונה, נושאת משהו, בטח השמלה שלי. אני לא יכולה לראות מה זה כי זה עטוף בבד שחור.
היא מוציאה את השמלה טיפה, והאיש השלישי, הגותי, מיהר לעזור לה. הם משחילים אותה על גופי העירום.
הגותי ממהר להביא מראה מקצה החדר.
מה שאני רואה במראה בטוח לא דבר אחד. אין סיכוי שמי שמשתקפת במראה זו אני. שום סיכוי.
השמלה שלי צמודה למעלה ונפוחה למטה, בצבע אפרסק מהמם עם עלים שנתפרו עליו. השיער שלי הוחלק ונשזרו בתוכו פרחים בצבעי כתום-לבן. הנעליים שלי הן שקופות, וזה נראה כאילו אני יחפה. אני נזכרת במשהו כזה.. זה היה של..
״אימא שלך,״ אמרה לונה. ״לבשה את הנעליים האלה בסבב המרכבות שלה.״
המשפט הזה היה יותר כואב, בהרבה, מהשעווה. דמעות מתחילות לזלוג על פניי.
״נו, נו,״ אומר הגותי ומביא מפית. ״שלא תמרחי את האיפור של קינגטיילור.״
לפתע מצלצל משהו בתוך כיסו. ״צריך ללכת,״ הוא אמר ומורה לי לצאת החוצה.
אני יוצאת ורואה את גריי לבוש בלבוש שחור קרוע מעט, בצבע שמנת מלוכלך. ״נפלא שבכית,״ אומרת לונה. ״זה עוזר לתדמית שלכם. בלייט סיפר לי,״ היא אומרת בתשובה למבטי השואל.
״יוצאים למרכבות!״ צועק איש קטנטן לבוש לבן. אני וגריי מהלכים זה לצד זה לכיוון המרכבות.