משחקי הרעב ה-67: ג׳והאנה מייסון (3)

כשהדלת נטרקת, הנשימות שלי מתחילות להאיץ ולבי דופק במהירות. אין לי כוח להצגה המטופשת הזאת. ממש לא אכפת לי ממה שבלייט אומר לי לעשות. מיועדת או לא מיועדת, הכבוד העצמי שלי הוא מעל הכל. מה שכן, אני חושבת שהרעיון הזה של הנערה חלושה והמפוחדת דווקא יועיל. אבל איך אני עושה אותו בלי לפתח קשר רומנטי עם גריי?
אומרים לנו לצאת החוצה לרכבת ואני משחררת את הדמעות שהחנקתי הרבה זמן. התוכנית המקורית שלי הייתה לא לחשוף אותן כלל, אבל זה יעזור לתדמית המומצאת שלי.
ברכבת יש המון מצלמות והן מתמקדות בי ובגריי. אני בוכה כמו מטורפת והוא טופח על גבי בעידוד. דלתות הרכבת נפתחות ואנחנו נכנסים לשם. אני מייד מפסיקה להעמיד פנים שאני בוכה.
״את שחקנית מרשימה,״ אומר גריי ומחייך חיוך עגמומי. ״יותר ממני.״
״אל תגזים,״ אני אומרת. ״דווקא היית לא רע-״
״טוב, טוב,״ הוא אומר. ״את לא צריכה להעמיד פנים שבא לך לדבר איתי כשאין איש בסביבה.״
אני מסתכלת עליו במבט כזה של אני-לא-יודעת-על-מה-אתה-מדבר, אף שאני יודעת היטב על מה הוא מדבר.
״תקשיבי, אני מצטע-״
״מיועדים!״ קורא בלייט מהחדר השני. גריי מחייך אליי עוד פעם חיוך עצוב-מעצבן כזה, ואני מטפחת תקווה עזה להחטיף לו סטירה מתי שרק אוכל. גם על פעם, לפני כמה שנים, וגם על היום. על כך שהוא שותפי למסע המוות הזה.

בארוחה אנחנו לא מפסיקים לדבר על האסטרטגיה, בעיקר אני ובלייט, כי גריי עסוק מדי בלאכול את כל מה שעל השולחן. אני ובלייט רגילים לאוכל בשפע; הוא מנצח ואני בת של מנצחת.
״..אל תפשלו. התדמית שלכם מאוד חשובה בשלב הזה ובמיוחד במשחקים. אני רוצה שאחד מכם ינצח השנה!״ הוא אמר והלם בידו בשולחן. תנועה זו גרמה לכוס המיץ של גריי ליפול והוא תקע בבלייט מבט זועם.
״אני הולכת לישון,״ אני אומרת. ״לילה טוב.״
אני צועדת כמה מטרים לאורך המסדרון ונכנסת לחדר שלי. אני לא מתרשמת מגודלו, אבל הוא מאובזר בדברים רבים כל כך שקשה לספור. ארון מלא בגדים. מיטה ענקית ורכה. והכי טוב: מקלחת פרטית עם מכונה אוטומטית.
אני פושטת את בגדי האסיף ונכנסת למקלחת. אני מכוונת את המים לעוצמה נמוכה ושופכת קצף ורדרד וריחני ששוקע במים ומחמם אותם. אני יושבת בתוך האמבטיה, נותנת למים לחמם ולהרגיע אותי, ונשארת שם שעה או שעתיים.
כשלבסוף אני יוצאת, אני בוחרת את הבגדים הכי יפים שלי. אני בקושי מספיקה ללבוש את הבגדים התחתונים כשהדלת נפתחת בתנופה. בפתח עומד גריי.
״ג-גריי!״ אני צורחת ומכסה את חזי.
״מצטער,״ הוא נבהל. ״לא התכוונתי.״
והוא סוגר את הדלת.
שעות לאחר מכן, כשאני שוכבת במיטתי בעיניים פקוחות, אני חושבת על כך שלראות את הגוף שלי לא חידש לא משהו במיוחד, בעיקר לא אם הוא ראה אותו בעבר וגם גרם לזה.
כן, יש לנו היסטוריה משותפת ארוכה.