משחקי הרעב ה-67: ג׳והאנה מייסון (2)

אני מטפסת לבמה בצעדים כבדים, בקושי מצליחה לעצור את הדמעות בעיניי. אני שומעת את חברותיי מתלחששות מאחורי גבי ורק אז מבינה ש.. אף פעם לא היה להם אכפת ממני. פשוט חבורה של צבועות מסריחות.
״והנה המיועדת הראשונה שלנו!״ קוראת ג׳ול בשמחה. ״מה שמך?״
״ג׳והאנה מייסון,״ אני אומרת בקול קטן.
על פניה של ג׳ול עולה מבט מתעניין, שבחיים לא ראיתי על פניה לפני זה. ״האם ייתכן שאת בתה של המנצחת הראשונה שלנו, ארינה מייסון?״
אני מהנהנת.
״איזה מתח, כאן במחוז שבע!״ קוראת ג׳ול וכמעט מפילה את המיקרופון שלה. ״וכעת נבחר את המיועד שלנו!״
היא ניגשת לכדור הבנים ושולפת שם.
״גריי לאונטרד.״
הילד שקראו בשמו עולה לבמה. יש לו גוף שרירי שניתן לראות מבעד לחולצתו הלבנה השקופה מאוד, שיערו חום קצר ועיניו ירוקות כהות עם שבבי חום. כמו שלי, רק ההפך. אני חושבת.
כשהוא מתקרב, אני מזהה את פניו, ולבי עושה סאלטות כמו כדור גומי. זה הילד ש.. ש..
״תם יום האסיף!״ אומרת ג׳ול ולוקחת אותנו להיכל הצדק. נראה שעל פי המבט על פניו של גריי היה ברור שהוא גם זוכר אותי.

״אימא..די..״ אני מלטפת את שיערה החום המאפיר. היא בוכה לתוך כתפו של אבי והוא מחבק אותה ביד אחת.
״את הולכת ל.. משחקים..״ היא מתייפחת בקול.
״כן אימא. אני יודעת.״ אני אומרת בחוסר סבלנות. ״אבל אני אשרוד, את עוד תראי.״
״לקחו ממני את כולם!״ היא אומרת בין היפחות. ״א-את סבתא וסבא שלך, את דודים שלך ואת-את כולם! ועכשיו גם אותך!״
אבא שלי הביט עליה במבט כזה של ״גם-אני-פה-אם-את-לא-זוכרת״.
״צאו.״ אומר אוכף השקט שמחוץ לדלת, חסר רגש.
״לא!״ צורחת אימא שלי. ״לא!״
אבא שלי ואוכף השקט גוררים אותה החוצה והדלת נסגרת.
חוץ מהם, אף אחד לא בא לבקר אותי. בדיוק כשאני חושבת אם כדאי לי לישון עד שיקראו לנו לרכבת, נכנס בדלת אורח לא צפוי.

״שלום, ג׳והאנה.״
אני מביטה בו במבט המום, לא אופייני לי. ״בלייט..״ אני ממלמלת. היא ניצח במשחקים לפני שש שנים, וכנראה שיהיה המדריך שלי ושל גריי. הוא צעיר מאוד, הוא ניצח כשהיה בן 13 ועכשיו הוא בן 19.
״באתי לדבר איתך על תכנונים אסטרטגיים,״ הוא אומר ומתיישב מולי.
״כבר?״ אני מרימה גבות. ״אתה לא חשוב שזה קצת… מוגזם?״
״לא.״ הוא אומר. ״חשוב מאוד שתקפידי על האסטרטגיה גם בתחנת הרכבת.״
אני מביטה בו ומנסה להיראות כאילו זה מעניין אותי.
״אז ככה. האסטרטגיה שחשבתי לנסות היא שאת-״ הוא מצביע עליי באצבעו, ״תהיי בעצם.. חלשה.״
אני חובטת בכרית שלצידי. ״אין מצב, חתיך. זה לא האופי שלי.״
סומק עולה בפניו אחרי המילה הבלתי צפויה שאמרתי. ״תשחקי אותה חלשה. והבחור הצעיר שאיתך..״ הוא הורה באגודלו על הקיר האחורי שהפריד ביני לבין גריי. ״יהיה כמו השומר שלך. את תהיי המשענת שלו בעולם המשחקים.״
אני מחזיקה בכרית כל כך חזק שאפשר לשמוע איך חוטי הבד נקרעים.
״תקשיבי,״ הוא אומר ומביט בי. ״אני מכיר את אימא שלך. הייתי איתה בכמה וכמה ראיונות. היא ניצחה במשחקים בהיותה רק בת 12, ואת לא מבינה כמה אנשים היא איבדה בחיים שלה. חשוב מאוד שתחזרי הביתה, או לפחות אחד מכם. אם גריי יחזור היא לפחות תסתפק בעובדה שמישהו מפה ניצח, ויש לשאר המחוז אוכל. יש לך שאלות?״
אני מהנהנת קצרות.
״אנחנו נצטרך להתנשק?״
אוכף השקט נכנס לדלת ומורה לבלייט לצאת החוצה. לפני יציאתו הוא מהנהן הנהון קצר שאינו מורגש כמעט.