משחקי הרעב העשרים וחמש- הרבעון הראשון (8)

קולט צרחה, צרחה איומה וגבוהה בלי להפסיק. אני חושבת שהיא הגזימה. כלומר, תראו את הטציות האלה. פרפרים ענקיים בצבעים עזים שמזמזמים. לא משהו מיוחד.
מיהרתי לשלוף את הסכין שלי, קפצתי על טציה כלשהי וחתכתי לה את-המחושים-או-מה-שלא-יהיה שנמצא לה על הראש.
הטציה זמזמה עכשיו זמזום צווחני, ואז היא הפילה אותי ונגעה בי באחד ממחושיה, שעדיין השתלשל על ראשה הצבעוני.
הרגשתי כאב איום, כאב חד וצורב, ובכל פעם שזזתי, אפילו טיפה- הכאב התעצם, בלתי ניתן להפסק. קולט ירתה חץ על הטציה שנייה אחרי שהיא ״עקצה״ אותי, וזאת נפלה והרעידה את כל האדמה.
ניסיתי לקום, ללא הצלחה. נפלתי לתוך הדשא היבש, ומזווית עיניי ראיתי את קולט נעקצת וצונחת על הקרקע..

הטשטוש כיסה את עיניי, גם אחרי ששיפשפתי אותן מספר פעמים. אני רואה במעומעם את השמש הצורבת. אני מרגישה שבגדי ספוגים זיעה, ולכן קמה ומנסה להשיל אותן מעליי.
אבל נדמה כאילו כל גופי גדל לממדים עצומים.
אני הולכת אל קולט וכמעט מתעלפת. כל הגוף שלה צבוע בוורוד, ונראה כאילו הוא גדל פי שישה מגודלו הנורמלי.
״קולט..״ אני מתכופפת אליה.
היא ממלמלת משהו.
אני מטלטלת אותה בחוזקה. ״קולט!״ אני קוראת בקול רם ככל שאני מעיזה. ״קומי!״
יריית תותח נשמעת. ואז עוד אחת. אני מצמידה את אוזני ללבה של קולט ושומעת שוא עדיין פועם מבעד לגוף הנפוח שלה.
היא פוקחת עיניים. הן כחולות, יפות כתמיד. ״א..״
״קולט.״ אני אומרת, מקימה אותה ומחבקת אותה. ״נראה לי שהעקיצות שחטפנו גרמו לגוף שלנו להתנפח.״
״אבל למה ורוד?״ מתעצבנת קולט. צחקתי. לפחות היא עדיין מסוגלת להתבדח.
״אביב.״ אמרה קולט, וראיתי שעיניה היפהפיות מתחילות לשנות צבע. לצהוב מחריד, ואז לורוד, לירוק, ואז, הדבר הנורא מכל, לבן..
צבע המוות..
״ארינה!״ קולט צורחת. ״אני לא רואה כלום! תברחי מפה! אל תחזרי! תשאירי אותי פה! אני גם ככה עומדת למות!!!!״
״לא.. קולט, על מה את מדברת?״ אני לוחשת. ״לאן לברוח? ומה קשור אביב?״
״רוצי!״ צורחת קולט. ״רוצי!!!״
אני עומדת מולה, המומה. ״קולט, אל תדברי שטויות!״ אני אומרת לה. ״בואי איתי.״
״לא!״ היא צורחת. ״תשאירי אותי פה!״
אין מצב שאני אשאיר אותה לבד, לא במצבה. אני מעמיסה אותה על הגב שלי, והיא ממש קלה לסחיבה. הדבר היחיד שמפריע זה הרגליים שלה, שבועטות בי ומעיפות על הפנים שלי חול שנדבק לה לנעליים. ״לא! עזבי אותי!״ אומרת קולט. היא משתוללת וצורחת, ובסופו של דבר אני מצליחה להכניס אותה לתוך שיח בקרבת מקום.
״קולט.. קולט.. הכל בסדר. הנה, תאכלי את זה.״ אני מביאה לה קצת מהלחם שהצטנן בינתיים, והיא בולעת אותו. ״עוד.״ היא פוקדת עליי.
אני מביאה לה חתיכה נוספת. ועוד אחת. ״וואו, קולט, לא להגזים.״ אני טופחת על גבה.
״לא יישאר לנו כלום לאכול.״
״לכי לישון.״ אמרה קולט בקול שקט בעודה בוהה בחלל האוויר. ״אני אשמור. את בטח עייפה..״
״האמת שלא,״ אני אומרת בבלבול. ״הרגע קמתי.״
״לכי לישון!״ צורחת קולט ועיניה נפערות. כל העניין דומה לסיוט. מה קרה לקולט השקטה, המכונסת, החכמה, בעלת הברית היחידה שלי?
״אוקיי, קולט,״ אני אומרת בשקט. נראה שזה מרגיע אותה קצת.
אני נשכבת על הדשא היבש מאחורי השיח בזמן שקולט מתמקמת עם הקשת שלה. במשך כמה דקות אני שוכבת ככה, עם סדק צר בעפעפיים. אני חייבת לשים עליה עין.
כעבור בערך שעה, אני מבינה מה היא מנסה לעשות.
טענתי מתאמתת שנייה אחרי, כשאני משמיעה נחירה קטנה. בדרך כלל נחירות משמען שהבן אדם ישן טוב. היא מתקרבת אליי ומדגדגת אותי קלות בצוואר. אני מתאפקת שלא לצחוק.
אחרי עשר שניות של דגדוגים, היא מתרחקת ממני באטיות ומסתערת על התרמיל. אני רואה איך כל האוכל שלנו, שאספנו, צדנו, ליקטנו או קיבלנו, הולך לבטנה הרעבה של קולט. זה לא אופייני לה. היא באה ממחוז שמונה, מחוז עני יחסית. היא נלחמת על אוכל בדיוק כמוני.
בוודאי הטציות הנוראות האלו עשו לה משהו לקיבה. אני מתעוררת בפתאומיות. היא קופצת בבהלה. ״למה את ערה?״ היא שואלת בהתרסה.
״חלום רע..״ אני ממלמלת. ״תביאי לי משהו לאכול, אני גוועת.״
״אממ..״ אמרה קולט. ״טוב, אני.. אממ… כאילו די – אכלתי. הכל.״
אני פוערת עיניים. ״איך את מעזה?״
״ככה.״ אומרת קולט וטופחת על בטנה הנפוחה, מארס ומאוכל. ״תלכי לחפש לך אוכל אחר.״
בוער בי רגש אחר, מסוג שלא הרגשתי כלפי קולט אף פעם. רגש הכעס. ״באמת? ואת חושבת שהאוכל יהיה עדיין בבטן שלך אם אני אחתוך אותה?׳
״רק נראה אותך.״ על פניה הנפוחות של קולט עולה מבט זועם. אני שולפת את הסכין שלי ומסתערת עליה.
אני רואה אותה ספק קופצת ספק זוחלת לעבר הקשת שלה, אבל כבר הספקתי לחטוף אותה. ״לא..״ אני אומרת ומטפסת על עץ עם אשפת החצים והקשת בידיי. היא צורחת צרחה מחרידה ומנסה לטפס אחריי, אבל גופה נפוח מדי והיא נופלת.
אצבעותיי גם קצת שמנמנות, אבל אני מצליחה לירות את כל החצים גבוה, למעלה. לפי מה שאני רואה, הם נתקעים בעץ במרחק כמאתיים מטר ממקומנו. אין מצב שהיא תגיע עד שם. לא ככה.
אני קופצת מעץ ונוחתת על קולט, עם הסכין בידי.
ואז נשמעת יריית תותח.