משחקי הרעב העשרים וחמש- הרבעון הראשון (7)

אני רואה רק מים בכל מקום, אבל גם מבחינה במצע דשא מתחת למים. זה די מוזר. לא אמור להיות עכשיו שלג, ודי חם, כשרק אתמול התכרבלתי בתוך עצמי מרוב קור?
אני קופצת מהעץ ומתהלכת במים הקרירים. הורדתי את הנעליים ואני עכשיו צועדת יחפה.
מדי פעם אני מבחינה בציוץ ציפור, הבזק של סנאי במרחק, אפילו בניצנים ראשונים על העצים, שנדמה כאילו הם צומחים ממש לנגד עיניך.
מה קרה לזירה בדיוק?
אחרי בערך שלוש שעות הליכה אני שומעת צעדים מתקרבים.
אני מזנקת לתוך שיח ירוק (שיח?) ומביטה על המתרחש. מי ששמעתי אותו די גדול, כבן שמונה עשרה. שערו השחור אסוף בקוקו. אה, זו בת. עיניה הכחולות מנצנצות ונראה שהיא רצה כבר זמן ממושך.
קולט.
אני מנסה לחשוב על דרך לא להפחיד אותה, אבל אין ספק שאני שמחה לראותה. ברית היא חלק מאוד חשוב בשלב הזה.
״פסטטט!״ אני לוחשת. היא מסתכלת לכיוון השיח ומכוונת אליו קשת זהובה עם חצים כסופים. מרשים שהיא הצליחה לשרוד. לא הייתי יכולה לדעת, לא שמעתי יריות אתמול ונרדמתי לפני שהספקתי לראות מה קורה.
אני יוצאת מהשיח. היא יורה חץ אבל מפספסת אותי בכמה סנטימטרים. היא ממלמלת משהו בשפה לא מובנת ומחייכת אליי.
״את ארינה. נכון?״ היא שואלת.
״כן. ואת קולט, נכון?״ היא מהנהנת. ״בעלות ברית?״ אני לוחצת את ידה ושמחה כל כך שאנחנו לא אויבות יותר.
״מי מת אתמול בלילה? לא הספקתי לראות.״
״אמממ.. מתו בערך עשרה. השניים משלוש, הנערה מחמש עם הפיצוץ הזה, השניים משש, השניים משמונה, השניים מעשר והנער משתים עשרה. ״
תומס חי. איזו הקלה. ״אני ממש לא מבינה מה הקטע של הזירה. זאת אומרת, אתמול היה קפוא.״
קולט מכווצת את גבותיה. ״כן.. אני חושבת שנחכה ונראה.״
היא מוציאה ממעילה, המשמש לה כתיק, שש רצועות בשר עבה. ״זה בשר של שלוש ארנבות,״ היא אומרת ומחייכת. ״זה יספיק לנו לכל המשחק בערך.״
היא נותנת לי חצי רצועה. ״יש לי ירקות ולחם,״ אני אומרת ושולפת אותם.נעכשיו היא נראית ממש מאושרת. ״איזו סעודה.״
אנחנו אוכלות עד ששתינו כמעט מקיאות. ״בואי,״ אומרת קולט. ״מצאתי מחסה מעולה ליד נחל קטן.״
אנחנו הולכות כארבעים וחמש דקות עד שאנחנו מגיעות לקרחת יער. יש שם נחל קטן, וליד הנחל- מערת אבנים קטנה. ״ככה מצאתי אותה,״ אומרת קולט.
היא לוקחת את המעיל שלי ומכניסה אליו את הדברים שלנו. את המעיל שלה, שהוא מן הסתם גדול יותר, היא מכניסה למערה ופורסת אותו. אנחנו מניחות את התיק עם הציוד בצד. ״לפחות יש עכשיו פרחים על העצים,״ אני אומרת. וזה נכון. כשהתחלתי ללכת עם קולט היו רק ניצנים. ועכשיו כבר יש צמחים של ממש.
קולט הולכת לנמנם בזמן שאני מנסה להכין קרס דיג. אני מתיישבת ליד הנחל ותופסת רק דג אחד, קטן. חבל לי להרוג כל כך קצת בשר, ואני מחזירה אותו למים.
אני חושבת שהצעד הבא שלי ושל קולט צריך להיות לנסות למצוא את תומס. אני רוצה שיישאר קרוב אליי.
אני מכינה את המשחה שקולט לימדה אותי, המשמשת להסוואה. תוך כדי כך אני רואה סנאי פצוע ליד העץ. אני הורגת אותו בסכין שלי, ומשום מה דמעות מתחילות לעלות בעיניי. הוא היה כל כך חסר אונים. אני מנגבת את הפנים מהר. ״מה יש לך?״ אני שואלת את עצמי. ״למה את בוכה על הסנאי הטיפשי הזה?״
במשך היום קולט מנמנמת ואני מכינה את המחנה לשהייה ממושכת. אנחנו בקצה היער, בסוף הזירה. אף אחד לא ימצא אותנו פה.
צליל התותח מעיר את קולט. ״ארינה?״ היא קוראת. ״אני כאן!״ אני צועקת לה. ״יופי!״ היא קוראת ואני שומעת את החנק בגרונה. ״חשבתי שמתת!״
״אבל אני לא.״ אני מתקרבת אליה. ״הכנתי משחת הסוואה.״
אני מראה לה את הדברים שעשיתי והיא מציעה שנלך ונקים כמה מלכודות. אנחנו מתקדמות רק כעשר דקות אל מעמקי היער לפני שקולט צורחת.
אני מסתובבת לכיוונה ומבינה למה.
טציות.