משחקי העבר – פרק 7

בס"ד

פרק 7:
התעוררתי בשעת בוקר מוקדמת וקמתי מהמיטה בתנועות רובוטיות,
לקום, לצחצח שיניים, להתקלח,להתלבש כך נתתי לעצמי פקודות אחת אחרי השנייה רק לא לחשוב, אם אני אתחיל לחשוב אני אתחיל לפחד וזה ממש לא בא בחשבון.
לאחר שגמרתי להתארגן יצאתי במהירות מהחדר ומיהרתי לחדרה של סילביה, בדרך נעצרתי מול חדרה של פייפר ותהיתי אם דניס כבר הגיע ואם כן מה הם עושים שם אבל החלטתי לא להתעכב על זה והמשכתי להתקדם לעבר החדר.
כשהגעתי, פתחתי מעט את הדלת וראיתי את סילביה יושבת על כיסא עץ ורושמת לעצמה כל מיני דברים במחברת שורות צהובה, היא כנראה שמה לב לנוכחותי והזמינה אותי להיכנס והורתה לי לשבת על המיטה שלה, אני בדמות הרובוט שלבשתי עוד כשהתעוררתי עשיתי כבקשתה והתיישבתי בקצה המיטה הלבנה סגולה שלה,
"היום בערב כמו שאת בטח יודעת יתקיים הראיונות, אל תדאגי זה לא כל כך מלחיץ כמו שאת בטח חושבת אבל התשובות והתדמית שתייצרי לך הערב חשובה מאוד אם אנחנו רוצים להביא לך נותני חסות" צחוק של לעג עמד על שפתיי, תמיד בזתי לנותני החסות, כל העניין של השבוע לפני הזירה נועד רק להשפיל אותנו, לגרום לנו המיועדים להתחנן לרחמים מהקפיטול שיציל אותנו מהעונש שהוא גזר עלינו ורק אלה ש"ראויים" זוכים לנותני חסות שיעזרו להם בזירה, אותי זה תמיד העורר סלידה ואני לא מוכנה לקבל עזרה מ"אנשים" שישמחו לראות אותי מדממת או מתה בייסורים, אבל ההחלטה כמובן היא לא שלי אלה של המדריכה שלי והיא קובעת אם יהיו לי נותני חסות ומי הם יהיו ובגלל שאין לי דעה בעניין אני צריכה פשוט לשחק את הבובה ולעשות מה שאומרים לי, מה שברור לא יחזיק יותר מידי זמן ומי יודע איך זה יגמר…….. "ובגלל שאת חייבת לייצור לעצמך דמות שתעזור לך בהשגת חסויות
חשבתי על דמות מקורית שעוד לא הייתה במשחקים קודם, פשוט תהיי עצמך"
להיות עצמי? כמעט פרצתי בצחוק, זה חדש אבל יכול להתאים לי באופן מושלם ככה אני לא אצטרך להתנהג כמו בובת פודל של הקפיטול ולהתאמץ בשביל נותני חסות,
אני מביטה בסילביה מופתעת ושואלת את השאלה היחידה שמנקרת לי בראש "למה?"
"כי קרול, את מושלמת, מהרגע הראשון שקראו את השם שלך באסיף יצרת כאוס, את לא הסתרת כלום, התנהגת איך שאת רוצה, בלי מסכות וזה דבר שרק מעטים מסוגלים לעשות, את אולי לא יודעת את זה אבל כרגע בקפיטול ובכלל בפאנם השם שלך הוא השם מוזכר בכל פינה" צפוי, אמא שלי הייתה מנצחת, אבא שלי נבחר למשחקים ומת ועכשיו הילדה חסרת המזל נבחרת – סיפור השנה לכל הדעות, דבר כזה אולי היה מעודד מיועדת אחרת שנואשת לנותני חסות אבל לא אותי, אני שונאת את כולם ולא אכפת לי אם אמות הסיבה היחידה שאני עדיין פה ולא מוותרת מראש היא הידיעה שאם אמות לוסי תצטרך לצפות בזה וזה לא בא בחשבון.
"בסדר" אמרתי קצרות בקול הקר שתמיד הקפדתי לדבר בו ולאחר מכן סילביה עבדה איתי על כמה שאלות שהמנחה סיזר פליקרמן עשוי לשאול אותי, אבל הייתה בעיה אחת והיא שאני מצליחה לעשות על כל השאלות בלי סיבוכים, בתור אחת שצריכה להיות עצמה אני צריכה להביע רגשות ובמהלך כל הרעיון המדומה שלי עם סילביה לא הבעתי שום רגש, לא משנה כמה היא מנסה אני לא מצליחה להביע רגש, ככה נולדתי קרה וחסרת רגשות, כל חיי הקפדתי לא לבכות, מעולם לא היה לי את המבט החם הזה, זה שמוכיח שאני אנושית, אף פעם לא הייתי דברנית גדולה ומעולם לא הבעתי כעס ליד אנשים אחרים, זהו גם אחד הסיבות לכך שכולם מתרחקים ממני וחלקם גם מפחדים, אני כמעט לא אנושית אם לא הייתי בטוחה שנולדתי אנושית הייתי בטוחה שאני איזה מפלצת שהקפיטול יצר.
אחרי שעתיים של עבודה עם סילביה היא נפרדה ממני בנימה של תקווה ומנסה להחדיר בי מעט ביטחון למרות ששתינו יודעות שהרעיון הזה הולך להיות אסון, פניתי אל חדרה של פייפר, בדרך אני רואה את דניס ממהר לצאת מחדרה של פייפר מתנשף מעייפות "בהצלחה" הוא לוחש לעברי וממהר להיכנס לחדרה של סילביה.
פתחתי באיטיות את הדלת הצהובה ומוצאת את פייפר מסתובבת בחדר הלוך ושוב, נשמתי עמוק ונכנסתי לחדר לחדר הוורוד צהוב שהתאים בדיוק לציפיותיי,
"הו קרול" הבחינה בי פייפר ובמהירות משכה אותי אל המסדרון והחלה להוביל אותי לאורכו "לאן אנחנו הולכות?" אני מביטה בפייפר מופתעת הייתי בטוחה שנעבוד על יציבה או משהו "את תיראי" היא אומרת מנסה להסתיר את נימת ההתרגשות בקולה, לבסוף הגענו לחדר העיצוב המקום שבו הסטייליסט שלי דימן והחבורה המוזרה שלו שכל כך רציתי לשכוח צריכים לעצב אותי להערב אבל הם אמורים לעשות את זה רק בעוד כמה שעות, מה אני עושה כאן עכשיו? לפתע דימן מגיח מהפינה
והשלישייה שלו מאחוריו כשבידם בגד כנראה שמלה לפי האורך שמכוסה בכיסוי שחור "יש לנו הפתעה בשבילך" אמר דימן בחגיגיות הם הלבישו את הבגד על בובת ראווה בצורה כזאת שלא אראה אותו "שלוש, שתיים, אחת" ספר דימן והוריד את הכיסוי מהשמלה, התבוננתי בשמלה שחורה מלאת קרעים בקצוותיה ובידיה מקווצת באזור הבטן, קו של יהלומים לבן דק עטה את מותנה וגלימה שחורה דקה חצי קרועה עליה שמשווה לה מראה של רוח, הבגד נראה לי דומה באופן מפחיד ולא עבר הרבה זמן עד שהדבר חלחל לתודעתי – אני עיצבתי את השמלה הזאת!
מאז ומעולם הייתה לי החיבה הזאת לבגדים ולעיצובים, למרות שידעתי שבדבר לא אפשרי במחוז כמו שלי לא ויתרתי על האהבה הזו והייתי משרטטת בסתר במחברת לבנה שקיבלתי מתנה מבית היתומים ביום ההולדת שלי, אבל אני קברתי אותה כשיצאתי מבית היתומים איך יתכן שדימן ראה את העיצוב הזה?
"איך?" אני שואלת מופתעת, לא יודעת מה לומר "דניס הביא לנו את המחברת שלך, יש לך כישרון ילדה וזה יהיה פשע לא להראות אותו" אמר דימן,
דניס, איך המחברת שלי הגיע לדניס? ולמה שיהיה בכלל אכפת לו? יותר מידי מסתורין יש סביב הילד הזה וזה לא מוצא חן בעיני הפעם אני לא אתן לו לחמוק,
היום בערב אני אדע הכול!.
"זה מה שאני אלבש הערב?" שאלתי את המובן מאליו ודימן הינהן לחיוב "בגלל התדמית שאנחנו מנסים ליצור לך אני לא צריכה ללמד אותך איך להתנהג הערב והנימוסים שלך בהחלט מספיקים כך שגם את זה לא צריך ללמד אותך אז אולי נתחיל להתארגן כבר עכשיו?" למרות שפנתה אליי בשאלתה
כולנו הנהנו ודימן והשלישייה שלו החלו להכין אותי, בהתחלה החלו שוב להוריד לי שיערות לא שהיה צורך כי עשו לי את זה בדיוק לפני שבוע, לאחר מכן רחצו אותי בשמנים שונים ולבסוף החלו להלביש אותי ולאפר אותי ואני כמו בובה קפיטולית עושה מה שאומרים לי ומשתדלת לא לזוז במיוחד "תפתחי עיניים" אמר לי דימן,
לאחר חמש שעות ארוכות של הכנות, פקחתי עיניים ונבהלתי מהמראה, רוח זאת המילה היחידה שעולה לי בראש פנים מטושטשות, שיער חלק באופן מושלם אך שחור כל כך, העיניים שלי קיבלו גוון מפחיד והעור שלי נעשה חיוור יותר, הרגעתי את עצמי שזה לא אמיתי ולאט לאט הנשימה חזרה אליי.
ירדתי למאחורי הקלעים וגיליתי שאני הראשונה שהגיעה ,חשבתי על דניס ועל כל הסודות שהוא מסתיר ממני, כל העניין הזה עם הידע שלו עלי והמחברת משהוא בו מוזר ואני אגלה מהו.
לאט לאט מתחילים להגיע מיועדים והחדר מצטמצם, קלטתי את טיילור שהגיע ביחד עם רייס, הם התקרבו אליי דיברנו על צבע השיער שסיזר בחר לו השנה ירוק חרדל והתחלנו לצחוק מזה שבכל שנה צבע השיער שהוא בוחר לעצמו רק מחמיר מדהים איך כל פעם שאני מתקרבת אל דניס ורייס החיוך שב אליי ולאחר כחצי שעה הרעיונות התחילו.
ראשונה היא רייס ואחריה טיילור וכך הלאה והלאה, כשהחדר התרוקן מצאתי את דניס בקצה החדר הוא מסתכל עליי אבל הפנתי את המבט במהירות אני לא אדבר איתו עד שיתגלו לי כל הסודות שהוא מסתיר ממני.
כשסיזר קרא לי עליתי על הבמה וגל של קריאות בשמי מקיף אותי יכולתי לראות את הכל, הקהל התלהב מהתלבושת שלי, אבל לא התרגשתי כי אני יודעת שכולם כאן ישמחו אם אמות ולכן פסעתי בחיוך עדיין שאימצתי ישר לעבר סיזר בלי להביט יותר מידי בקהל והתיישבתי בכיסא שהוקצה לי, "וואו וואו פשוט מדהים" אמר בהתלהבות
"את יודעת כשהקריאו את השם שלך לראשונה באסיף אני הייתי בהלם, באמת ולראות אותך ככה עולה לבמה בגאווה עם חיוך כזה מתוק, מה עבר לך בראש באותה שנייה?" את התשובה לכך כבר ידעתי מראש כי עבדתי עם סילביה על השאלה הזאת "מה כבר יכולתי לחשוב, אז נבחרתי למשחקים זה יכול לקרות העיקר אני אעבור את זה" אמרתי בפשטות ואני יכולה לראות גבות רבות מורמות בדיוק התוצאה שכיוונתי אליה "יש לנו כאן פיטרת" אומר סיזר והקהל מתלהב וצועק,
"את יודעת הדבר הראשון שעלה לי בראש כשניבחרת היה כמה את דומה לאמא שלך" גם על זה עבדתי עם סילבהיה "באמת?" אני שואלת מופתעת "בוודאי, ולאור היכולות שהפגנת נראה שגם לאבא שלך את דומה"
חייכתי חיוך קטן ועצוב וסיזר החליט לעבור נושא,
"אז קרול יש מישהו שמחכה בבית?" הקהל משתתק "לא" אני אומרת בפשטות, "אוי נו באמת את רוצה להגיד לי שלבחורה כל כך יפה כמוך אין אף אחד"
צחקתי, אולי לאנשי הקפיטול היופי שלי נורמלי אבל במחוז אחד עשרה אני מפלצת, רוח יצור שלא מהעולם הזה והדבר הכי קרוב לחברים שהיו לי זאת ילדה
קטנה שרק עלתה לכיתה א' שהיא כמו אחותי וחוץ ממנה אני לבד, הזמזם נשמע ואני נפרדת מסיזר במהירות ופונה ללכת, סילביה ופייפר מחבקות אותי ומברכות אותי ודניס עולה לבמה, הוא מחליף כמה בדיחות עם סיזר ונראה שסיזר עושה את רוב העבודה ודניס רק מוציא כמה מילים בודדות מפיו לאחר צפצוף הזמזם דניס מתקדם אלינו במהירות וסילביה מרגיעה אותו שהכול נגמר, אבל שום דבר לא נגמר הוא חייב לי תשובות………

המשך יבוא……..