משחקי העבר – פרק 4

בס"ד

פרק 4:
לא אדם אישה טוב כמעט אישה היא הייתה צעירה למדי ואפילו די יפה למען האמת אבל ניתן היה לראות בבירור שהיא מהקפיטול והמיוחסות שבינהם,
שיערה האדמוני גלש על כתפה הימנית עיניה כחולות מבריקות, היא לבשה שמלה נפוחה ורודה שקצוותיה כאילו שרופות אבל אפשר היה להבחין שזהו רק תעתוע ועל ידה צמיד זהב שסמלו
של מחוז 11 עליו.
בפניה של האישה לא היה את ההבעה הקיצונית המוזרה שתמיד הייתה על פניהם של אנשי הקפיטול רק חיוך קטן ומנחם, במשך כמה דקות עמדנו אחת מול השנייה בדממה צורמת היא כנראה צפתה שאומר משהו אבל למרות שראשי קדח משאלות לא הצלחתי להוציא מילה מפי וכשהבינה שאנחנו יכולות להמשיך כך שעות מבלי להוציא מילה אחת היא פתחה בדבריה "כמה גדלת" כשנימה של התרגשות נמצאה בקולה אך למרות הרוך שהקרינה והשלווה שהייתה לה לא בטחתי בה וידעתי שיש מלכודת מאחורי פניה השלוות "מי את?" שאלתי בקרירות,
"קוראים לי לולה אבל אני חוששת ששם משפחתי יסגיר אותי" הבטתי בה בתמיהה
"יסגיר אותך?" שאלתי בקרירות "חברי קוראים לי לולה אבל רוב העולם מכיר אותי כביתו של הנשיא סנואו" אמרה וניתן היה לשמוע בקולה את החשש מתגובתי.
מילותיה הדהדו בראשי שוב ושוב "ביתו של הנשיא סנואו" כיצד זה יתכן מה הבת של הנשיא עושה בחדר שלי? הדבר הראשון שעלה לי בראש הוא שעומדים להרוג אותי כן זאת האפשרות הכי הגיונית אם אישיות כה חשובה נמצאת אצלי בחדר המשמעות היא שאני עומדת למות ולמה לא הרי ידוע לכול שהנשיא סנואו שונא אותי ורק מחפש דרך להיפתר ממני אבל…למה שיפתר ממני עכשיו כשגם ככה אני הולכת להלחם למוות שהסיכויים הם לא לטובתי הרי המוות הוא בהישג יד ולמה עכשיו אחרי שנבחרתי? איך הוא יבחר מיועד נוסף עכשיו? יקיים עוד אסיף? לא, זה בלתי אפשרי ולמה שישלח את הבת שלו לעשות משימה כזו מספיק שישלח את אחד מאוכפי החוק בקפיטול שיכנס בקלות לחדר שלי ירה בי ויעלים את גופתי?
שאלות אלה קדחו במוחי ולולה שראתה שאני מבולבלת לחלוטין כאילו קראה את מחשבותיי והרגיעה אותי "הרגעי שום דבר לא יקרה לך, אבי אפילו לא יודע שאני כאן" כן בטח, הנשיא השולט בכל פאנם, זה שיכול להרוג אותי ולהרוס את כל המחוז שלי בהנף יד, זה ששולח כל שנה 24 ילדים להילחם על חייהם כל שנה באסיף לא יודע איפה הבת שלו? המילים שלה גרמו לסערה במוחי ואפילו כעס קל הציף את ראשי,
"אני יודעת שזה מבלבל ואולי מפחיד אבל לא באתי לפגוע בך למען האמת באתי בשליחות אימך" אמא שלי? באיזה זכות היא נכנסת לחדר ומזכירה את אמא שלי שמתה על ידי אביה,
"את מצפה ממני להאמין שדיברת עם אמא שלי שמתה?" צחוק קל נפלט מפיה דבר שגרם לי לסלוד ממנה "לא, דיברתי איתה לפני שהיא מתה" איך בכלל זה אפשרי למה שלאמא שלי יהיה קשר עם משהו מהקפיטול ועוד עם הבת של הנשיא שהרג אותה ובכלל בת כמה הייתה כשאימי מתה שלוש ארבע לא יותר מחמש, לולה הורידה את הצמיד של מידה והגישה לי אותו אני התבוננתי בו ארוכות ובהיסוס תפסתי בו והבטתי בפניה של לולה בהבעת שאלה,
"אימך ביקשה ממני להעביר לך אותו בסבב הניצחון כשרק גילתה שהיא בהריון
היא ידעה שהיא הולכת למות והיה לה חשוב שהצמיד יעבור אלייך, אבי מעולם לא היה מרשה שדבר כזה יעבור אלייך ומי יחשוד בבת הנשיא בת החמש" אמרה וחייכה חיוך קטן "זה היה של אמא שלי?" שאלתי בחשד אבל הפעם קולי רעד והיא הנהנה לחיוב "למה את עושה את זה?" היא הנידה בכתפיה "תודה" לחשתי אבל לולה לא ענתה והחזירה חיוך רחב בתשובה ויצאה מהחדר במהירות,
כעת הייתי מעורערת לחלוטין, לא ידעתי מה לחשוב, כמה מאמצים נאלצה להקדיש אימי על מנת להעביר לי את השרשרת ואם ידעה שהיא הולכת למות למה לא נלחמה? למה לא ברחה? למה מתה בכזאת קלות בידיעה שאבלה את כל חיי לבד ובכלל ההיענות המהירה ללא התשובה של לולה הייתה חשודה מידי בעיני, מפה ומפה לא הייתה לי תשובה לאף אחת מהשאלות שלי ולכן קרסתי על המיטה בחדר בעייפות מחובקת עם הצמיד של שאימי.
בבוקר התעוררתי די בקלות ומספיק היה ברחש הכי קטן כדי להעיר אותי,
הזמנתי לחדר פנקייקים ברוטב שוקולד ובפעם הראשונה מאז שנבחרתי ובכלל מאז שנולדתי העזתי לשתות שוקו.
לאחר הארוחה התלבשתי במהירות באחת השמלות שעיצבתי בעצמי במחוז היא הייתה בצבע כתום תפוז, מקווצת באזור הבטן ונופלת ברישול בידיים ענדתי את הצמיד של אימי וקשרתי את שיערי לקוקו גבוה כמו שאני אוהבת ויצאתי בחיוך לאימונים של היום בידיעה שזאת אני והם לעולם לא יצליחו לשנות אותי ולהפוך אותי לאחת מכלי המשחק שלהם, כשהגעתי לחדר המרכזי ראיתי את פייפר, סילביה ודניס אוכלים ארוחת בוקר בשקט וניתן היה לראות את הלחץ ששרר בחדר "בוקר טוב" אמרתי בחיוך ונעמדתי ליד השולחן "בוקר טוב" אמרה פייפר ונראתה שמחה למדי שלפחות משהו אחד כאן לא לחוץ "שבי תאכלי" הוסיפה,
"לא תודה" סירבתי בנימוס בטענה שאכלתי כבר מרוב הלחץ אך פייפר התעקשה שלפחות אשב בשולחן איתם ואני בלת ברירה הסכמתי והתיישבתי ליד דניס,
לאחר כמה דקות של שקט ושלי בוהה באווקסים ותוהה מה הם עשו על הימצאותם כאן "היום באימונים אני רוצה שתראו כמה שפחות יכולות גופניות ותלמדו כמה, שיותר דברים שיכולים לעזור לכם בזירה, יש לכם כישרון כל שהוא?" שברה סילביה את השתיקה "אני טוב בזריקת חצים לפעמים אני מגרש עורבים מהיבול איתם" ידעתי על מה דניס דיבר הרבה פעמים היו מגיעים עורבים ליבול אצלנו במחוז ורובנו היינו חסרי אונים נגדם אבל שמעתי מזמן על ילד בבית הספר שזורק עליהם חיצים כלי הנשק היחיד שמותר אצלנו במחוז שזורק בדיוק והורג אותם עכשיו אני מבינה שהילד ההוא היה דניס "יפה מאוד, תשתדל להתרשל בזריקת חיצים אבל לא יותר מידי שזה לא יהיה יותר מידי ברור ותשתדל ללמוד מיומנויות שלא קשורות בזריקת חיצים ככה תוכל להתרגל למיומנויות חדשות" אמרה סילביה ודניס הנהן לחיוב "ומה איתך קרול?" שאלה "לא יודעת, אני יודעת לחימה פיזית וקצת לזרוק סכינים אבל…" אמרתי בהיסוס כי באמת שלא היה לי שום כשרון כל שהוא בלחימה
רק לחימה פיזית הייתי יודעת כי הרבה פעמים נקלעתי לריב עם ילדים מבית היתומים אבל עד להריגת קרייריסטים מיומנים או הריגת נערים שגדולים ממני פיזית יש דרך ארוכה וזריקת סכינים טוב אני לא יודעת איך הגעתי לזה אבל אני זוכרת סכין קטנה שמצאתי קרוב לבית היתומים זרוקה על החול ומדי פעם שהייתי מתעצבנת הייתי מוציאה כעס על אחד העצים רחוק מבית היתומים ומעייניהם הבוחנות של אוכפי השקט וזורקת את הסכין באחת הנקודות כל פעם באותה נקודה אבל גם זה לא היה מדוייק כל כך כי זה היה בסך הכול עץ, לא 23 מיועדים שרוצים להרוג אותי, למרבה הפתעתי דניס קטע אותי בכעס "קצת לזרוק את הדבקת אותי לגדר" הבטתי בו מבולבלת הדבקתי אותו לגדר? מעולם לא דיברתי או נפגשתי איתו קודם לכן חוץ מאולי בבית הספר אבל אני די בטוחה שלא ראיתי אותו קודם ואולי, אולי זה הדבר ההוא שדניס דיבר איתי עליו ברכבת אבל אני לא זוכרת שום דבר וזה עצבן אותי מאוד "על מה אתה מדבר דניס?" שאל סילביה מבולבלת גם היא "כלום סתם משהו לא חשוב שקרה מזמן" סילביה הבינה שהלחץ בחדר הוא גדול מידי ושהגיע הזמן ללכת לאימונים. לאחר שהגענו לאולם האימונים הבנו שפספסנו את הנאום שפותח את האימונים אבל לא איחרנו בהרבה כי ראינו עוד הרבה מהמיועדים שלא קרייריסטים כמובן עדיין מסתובבים בין התחנות ומחפשים מקום להתאמן בו,
דניס הלך במהירות לכיוון העמדה שמלמדת איך לבנות מחסה מבלי אפילו להביט בי, למרות שידעתי שעליי לעשות כמוהו כי לבנות מחנה זה דבר חשוב במשחקים
לא יכולתי להיות בקרבת דניס לאחר מה שקרה בארוחת הבוקר ומכיוון שכבר הספקתי להבין איך זה לחיות לבד עברתי לעמדה של הקמת מדורה, להפתעתי למרות חשיבותו של הדבר לא היה אפילו מיועד אחד בעמדה אבל אני לא ייחסתי לזה חשיבות ונתתי את אוזני למדריך שהורה לי כיצד להדליק מדורה עם אבן אש, בהתחלה זה היה לי קשה מאוד ואפילו נחתכתי מהעץ אבל לאט לאט התחלתי להבין את העניין והדלקתי מדורה די בקלות "כל הכבוד" נשמע קול של נערה מאחורה ובאינסטינקט של רגע סובבתי את ראשי במהירות והבעת פניי שהיו מרוצות מההצלחה שבהבערת האש השתנו להבעה קרה וחשדנית מולי עמדה הנערה של מחוז 1 שלא הפסיקה לנעוץ בי מבטים בטקס הפתיחה היה לה שיער ארוך ושחור שדמה מעט לשלי ועיניה החומות בהקו, פניה הקרינו ביטחון והיא חייכה אליי חיוך קטן שעורר בי חשדנות רבה "גם לי היה קשה בהתחלה אבל אחר כך זה נהיה קל" אמרה ותפסה שני אבנים ובקלות רבה הבעירה אש "כנראה" אמרתי בקרירות ועמדתי ללכת משם אבל היא עצרה אותי בידה ונעמדה מולי "מה?" שאלתי בקרירות "דיברתי עם שאר המיועדים מהמחוז שלי, ממחוז 2 וממחוז 4 ואנחנו רוצים אותך בברית אותנו" דבריה הפתיעו אותי מאוד "אתם רוצים אותי בברית איתכם?" שאלתי בספקנות כאילו מנסה לוודא שלא הבנתי דבר מוטעה "כן" הנהנה, הרגשתי חשד מסויים לגבי הדבר הרי למה הקרייריסטים הגדולים והחזקים יצטרכו נערה כה חלשה ממחוז 11 שמפגינה יכולת כה מעטה באימונים והנערה ממחוז 1 כאילו קראה את מחשבותיי "את לא צריכה להשיב לנו עכשיו תחשבי על זה" אמרה במסתוריות וחזקה לחבריה המתאמנים בזריקת כידון ואני כדי לא להראות חולשה הלכתי לעמדה שמלמדת על הסוואה כמתעלמת לחלוטין מדבריה של הנערה אבל לא יכולתי שלא להביט בה מידי פעם ולראות שהיא מביטה בי.
בצהריים הכינו עבור כל המתמודדים שולחן שבו יוכלו לשבת לאכול וכל אחד היה צריך למזוג לעצמו את האוכל ניצלתי את הדבר כדי להתקרב לדניס ולשאול אותו מה כדי לעשות, "איך הולך?" שאלתי בשקט שאף אחד לא ישמע "בסדר למדתי כמה מיומנויות לחימה והקמת מחנה ואת?" אמר דניס "למדתי להדליק מדורה וגם כמה מיומנויות לחימה והנערה ממחוז אחד הציעה לי ברית עם הקרייריסטים" אמרתי כבדרך אגב מנסה לרכך את תגובתו אך כמו שציפיתי לא הצלחתי והוא היה מופתע לחלוטין "והסכמת?"
"לא עניתי"
"תסכימי"
"אבל.." התחלתי לומר אבל דניס שלל אותי בהנפת יד "המיועדים ממחוזות 1, 2 ו4 הם הכי חזקים ויכולים לעזור לך לשרוד אם הם מציעים לך ברית בשלב הזה אז הם לא מתכוונים לפגוע בך כל כך מהר והזדמנות כזאת יכולה להציל לך את החיים" אמר בהחלטיות ואני רק השפלתי את עיניי ודניס הלך משם. לפתע הגיחה הנערה ממחוז 1 ששמה התברר כרייס והציעה לי להצטרף אליהם וכשאני אומרת אליהם אני מתכוונת לקרייריסטים שלקחו להם את החלק העליון השולחן כמו תמיד, החלטתי להקשיב לעצתו של דניס והתיישבתי איתם בשולחן, יכולתי לראות את עיני כולם ננעצות בי, בדרך כלל רק במקרים מיוחדים המיועדים ממחוזות 1, 2 ו4 הקרייריסטים מצרפים נערה ממחוז אחר לשבת איתם ודבר גרם לי להבין שהם רציניים לגביי, שם הכרתי את הנער שהיה יחד עם רייס ממחוז 1 טיילור הנער ממחוז 2 קולין והנערה ממחוז 2 ריין, הנער ממחוז 4 ברו והנערה ממחוז 4 אוקטאבה, כך התחיל היום הראשון של האימונים וכך נמשך כל השבוע אני והקרייריסטים מתאמנים ביחד ובעיקר הם מלמדים אותי מיומנויות לחימה שלא הכרתי קודם, עם דניס אני מחליפה רק כמה מילים בודדות מידי פעם כדי שנבין קצת על מקומו של האחר, למרות שאנחנו יריבים שאנחנו מאותו מחוז עדיף שנהיה מעודכנים במצבו של האחר ככה פחות או יותר אני מתכוננת לחיים בזירה או למוות.