משחקי העבר – פרק 3

בס"ד

פרק 3:
קמתי בשעות המוקדמות של הבוקר בבהלה, היה לי סיוט ולא הסיוטים הרגילים שתוקפים אותי בכל לילה אלה אחד חדש, מוחשי יותר, בחלומי ראיתי את עצמי מהלכת ביער בשקט עם סכין בידי לפתע שמעתי רחש בוקע מהעצים בקרבתי הסתובבתי במהירות וזרקתי את הסכין לכיוון הקול ושמעתי זעקת כאב מאחד העצים שמולי לפתע ראיתי ילדה קטנה כורעת על ברכיה מדממת והבעה עצובה על פניה הילדה הזאת הייתה אני, התעוררתי מבועתת המראה שלי כה חסרת אונים הזכירה לי כמה קטנה אני וחסרת משמעות לעומת הקפיטול איך בקלות הרסו את חיי עוד לפני שנולדתי שנאתי אותם בכל מאודי, נשבעתי שיום אחד אני עוד אנקום בהם, לא משנה איך.
השינה לא שבה לעיניי ולכן החלטתי להתעורר, הוצאתי מהארון את הדבר הראשון שבא לידי שבמקרה היה שמלה כתומה ארוכה בעלת כיווצים בסופה שבעצם הייתה פשוטה למדי ולבשתי אותה תוך פיהוק ויצאתי מחדרי, הילכתי ללא מטרה בקרון הרכבת ונעצרתי בפתאומיות ליד דלת חדרו של דניס, ניסיתי להיזכר מאיפה אני מכירה אותו ידעתי שהכרתי אותו קודם לכן אבל לא זכרתי איפה הרי מחוז 11 כל כך גדול, קשה מאוד לעקוב אחר כל האנשים שם, אבל לפני שהספקתי אפילו לחשוב על דבר מה דלת חדרו של דניס נפתחה ודניס עמד בפתחה, קפאתי במקום לא ידעתי עוד מה לעשות ודניס בוהה בי בהבעה מצחקקת ואף מחויך מעט,
"אז מה גם את לא מצליחה לישון?" אמר בחיוך, "סוג של" אמרתי בניסיון להסתיר את הבהלה שתקפה אותי "סיוטים?" שאל אך אני לא עניתי, משכתי בכתפי והמשכתי ללכת, הדבר האחרון שאני צריכה עכשיו הוא להתיידד איתו כשבעוד שבוע נצטרך לשסף אחד לשני את הגרון, אבל הוא לא הרפה והמשיך ללכת לצידי בשקט עד שנכנסתי לאחד הקרונות ברכבת והתיישבתי בעייפות על ספה בינונית שנחה לה בפינת החדר וכמובן שדניס התיישב לצידי וחייך ספק לעצמו חיוך מעצבן במיוחד,
"למה אתה פה?" שברתי את השתיקה הרמה והצורבת לאוזניי,
"הועלתי בגורל" אמר בחיוך משועשע ואני רק גלגלתי עיניים בעייפות זה היה ברור שהוא מנסה לעצבן אותי, לא ידעתי מה הייתה המטרה שלו אולי להוציא אותי מריכוז אולי ניסה לכרות איתי ברית אבל אני לא אגרר אחריו אני לא צריכה אף אחד ולא אתן לו לעצבן אותי ולכן אני רק שותקת ובוהה בתקרה,
"את זוכרת אותי?" שואל לפתע וגורם לי לעקם את פרצופי לחוסר הבנה,
"מה?" שאלתי מבולבלת בהתחלה הוא נראה לי מאוד מוכר אך לא זכרתי מאיפה והנחתי שהוא ככל הנראה לומד איתי בבית הספר ומשם אני מכירה אותו אך אם הוא שאל אותי את זה הכוונה היא שאנחנו מכירים ממקום אחר ודבר זה גרם לי להביט בפעם הראשונה ישירות בפניו של דניס ולנסות להיזכר מאיפה אנחנו מכירים "את לא זוכרת" נשמעה נימה מאוכזבת בקולו "אבל איך יכולת היינו כל כך קטנים"
לא הבנתי למה התכוון אבל למען האמת גם לא רציתי אם נפגשנו בעבר ובהיותינו קטנים כל כך כמו שטען זה אומר שקרה משהוא אישי בינינו אם הוא זוכר את זה עד עכשיו ואני לא רוצה שום קשר אישי איתו אז קמתי מכעס מהספה והלכתי במהירות לחדר משאירה את דניס מאחורי אפילו לא מביטה בפניו ובהגיעי לחדר נשכבתי על המיטה בעצבים מכריחה את עצמי לישון ולאחר זמן רב שלא הצלחתי לאמוד שברובו זזתי, התהפכתי ושיניתי זווית שינה, לבסוף הצלחתי להירדם שינה קלה והכי חשוב נטולת חלומות וסיוטים.
בבוקר פייפר העירה אותנו וכשאני אומרת אותנו אני מתכוונת לדניס ולי הספיק לשמוע במעומם את פייפר מעירה את דניס וכבר קמתי במהירות מהמיטה והלכתי בעייפות אל הארון מכיוון שאני מתלבשת מהר יחסית כשפייפר נכנסה להעיר אותי כבר הייתי לבושה בחולצה צהובה כתומה שנפלה על כתפי וג'ינס בהיר צמוד,
"הזדרזי" האיצה בי "אנחנו מתקרבים לקפיטול" ויצאה מהחדר במהירות מתרגשת למדי,
אספתי את שערי לקוקו ויצאתי אף אני מהחדר כשהגעתי ראיתי את פייפר וסילביה ישובות ליד השולחן ואוכלות את ארוחת הבוקר בשקט רב "בוקר טוב" אמרה סילביה
בקולה הערב והורתה לי לשבת בכיסא מולה, התיישבתי בשקט ולמרות שהרבה זמן לא אכלתי כמו שצריך אכלתי רק שני לחמים מרוחים בריבה ושתיתי מעין נוזל חום מתוק שפייפר כינתה שוקו,
"בוקר" שמעתי את קולו של דניס שנכנס לחדר אבל לא העזתי להביט בו הוא יודע משהו שאני לא יודעת ולא אתן לו את התענוג להתנשא מעליי, הדבר היה קשה למדי מכיוון שישב לידי והחל משוחח עם סילביה על האימונים והיא כמובן כמדריכה שלי גם ניסתה לשאול לדעתי ולשתף אותי בשיחה אך אני רק ישבתי ובהיתי בחלון מנסה להתנתק מהעולם כאילו אין מחוזות, אין קפיטול ומשחקי הרעב לא קיימים
רק אני שוכבת לי על שפת הים שאת מראהו הכרתי ממשחקי רעב קודמים ומאזינה לגלי הים לפתע פייפר מעירה אותי ממחשבותיי בקריאת הגענו ורק עכשיו שמתי לי לנוף המרהיב של הקפיטול שנשקף לעיניי, בניינים ענקיים, רחובות גדולות ומוארות יופי ופאר בכל מקום ואלפי אנשים שניכר בהם השנוי המלאכותי שנהגו אנשי הקפיטול לעשות בגופם, אלפי אנשים עומדים מריעים לנבחרים מריעים לאנשים שישמחו לראות מתים באכזריות גייסתי את החיוך הצבוע שיש לי ונופפתי לקהל ובמבט קטן לאחור אני רואה שכך עושה גם דניס, אנחנו יוצאים מהרכבת בליווי כמה אוכפי שקט ולבסוף אנחנו מגיעים לבניין גדול שלפי הכרותיי עם משחקים קודמים לכן מובלים כל הנבחרים לכל מחוז יש מקום משלו בבניין לנבחרים ולצוותיהם, אני נפרדת מדניס ומובלת אל חדר גדול
שבו חיכו לי ארבעה אנשים, שלושה אנשים נרגשים בעלי תלבושת לא ברורה זהה ושיער זהה ועוד אחד ששיערו הכתום הסתיר את אוזניו וחיוכו המוקצן התפשט על כל רוחב פניו "שלום" אמר בחיוך והתרגשות רבה נכרה בקולו הוא התקרב לחבק אותי אך אני התרחקתי מעט אחורה כשתחושת גועל מציפה אותי, כמה זיוף יכול להיות בבן אדם כל כך נגעלתי מאנשי הקפיטול ומהזיוף שניכר בהם,
"או איזה חמודה את לא צריכה לפחד ממני" אמר האיש בעל השיער הכתום "אני דימן" הושיט את ידו אליי כמצפה ללחיצת יד אך אני רק הבטתי בידו בהבאה אטומה ולאחר מכן הבטתי בפניו "אל תדאג דימי היא עוד תחבב אותנו" ניסתה לנחמו אישה אחת מהשלושה שעמדו מאחורי דימן אבל אני ידעתי שלעולם לא אתרגל אליהם לעולם לא אוכל לחבב אנשים מהקפיטול אנשים שכל שנה נהנים לראות ילדים חסרי אונים מהמחוזות ילדים כמוני שנלחמים עד המוות. לאחר כמה שעות שנראו לי כנצח שבהם מרטו לי שיערות בכל מיני מקומות בגוף, מרחו אותי בקרמים שונים ומסריחים למדי ובמשך שעה וחצי עמדתי כשעיניי עצומות לפקודת דימן וארבעתם עובדים על גופי כשאני עומדת חסרת אונים ולא מודעת לנעשה סביבי, פקחתי את עיני בחשש ונוכחתי לגלות שאני עומדת מול מראה ובבואתי אני רואה נערה בגילי שמאופרת בפניה בצבעים חום וירוק באופן שכמעט מכסה את פניה כליל, היא לבושה בשמלה ארוכה ירוקה שעיטורי פירות וירקות לא ברורים עליה ובשערה מגולגלת חיטה בצורת קשת בהיתי בנערה במשך כמה שניות ודבר אחד עמד לי בראש שהנערה הזאת היא לא אני, כה מוזרה ומאולצת הייתה הנערה כך שלא ניתן היה לזהות אם זאת נערה או בובה, "אז מה את חושבת?" שאל אותי דימן בתקווה שהצורך שלו להתחבב עליי היה גלוי ביותר ובלי מחשבה מוקדמת אמרתי דבר שכנראה אתחרט עליו בהמשך "חסר משהו לא?" ופניו של דימן התרחבו בהפתעה וארבעת אנשי הצוות חייכו אליי באופן בלתי מוסבר חיוך חם ואוהב חיוך שמעולם לא ראיתי אצל אנשי הקפיטול ובכלל לא חשבתי שחיוך כזה קיים בהם "את כל כך צודקת" אמרה אחת הנשים מהשלישייה המוזרה בהתרגשות שלמרות השעות הרבות שביליתי איתם לא ידעתי את שמה,
"אולי יש לך רעיון?" שאל אחד הגברים שעמד ליד דימן בניסיון לשתף אותי "אולי.." היססתי
"אולי אפשר לנסות להוסיף חגורה ולשפוך קצת צבע על השמלה ואולי גם להוריד את הקשת" גמגמתי והבטתי בפניו של דימן במחכה לתשובה אך פניו היו חתומות ולא אמרו לי דבר ולאחר ככמה שניות שבהם בהינו אחד בשני דימן רץ לפינה של החדר והביא איתו כמה מכלי צבע והושיט לכל אחד מיכל צבע והלביש עלי מסכה שהגנה על פני ואמר לי לעצום עיניים לאחר כמה דקות פקחתי את עיני וראיתי שמלה אחרת לגמרי ממה שלבשתי כולה הייתה מרוססת בשלל צבעים מכתום לכחול לורוד ועל מנת להבהיר שאני מגיעה ממחוז של חקלאות דוגמאות של פירות וירקות הובלטו על שמלתי לאחר מכן דימן הלביש עליי חגורה ירוקה חומה בצבע הפנים שלי וכולם התרגשו למראי "מהממת" אמרה אחת הבנות "פשוט מדהימה" אמר אחד הגברים בחיוך ודימן פשוט הביט בי בחיוך חם וגאה ולחש לי באוזן "את הקשת משאירים" מה שגרם לי לצחקק מעט מזה הרבה שנים ולחשוב שאולי הם לא כל כך גרועים כמו שחשבתי.
אחרי כמה הכנות סופיות שכללו בעיקר תוספת איפור וסידור השיער שלי ירדתי למטה וראיתי את פייפר, סילביה ודניס שהיה לבוש בתלבושת לא ברורה שנראתה כאילו נלקחה פיסת אדמה מהשדה במחוז והולבשה על דניס, בטקס עולים קודם מחוז 1 ולאחר מכן מחוז 2 וכך עוברים מחוז מחוז עד שמגיעים למחוז הכמעט אחרון שהוא המחוז שלנו מחוז 11 כשעלינו למרכבה ויצאנו אל הקהל נשמעו צעקות הידוד וקריאות אהבה לכיווננו וכל עיניהם של הקהל הופנו אליי ואל דניס,
שנאתי כל אחד ואחד מהאנשים בקהל אבל באופן פתאומי חייכתי אני לא יודעת למה או איך זה קרה אבל חייכתי, אני לא מחייכת הרבה ואם כן זה קורה רק כשאני ליד לוסי ובמיוחד לא ליד אנשים שאני מתעבת כמו אוכפי השקט ובמיוחד לא אנשי הקפיטול אבל כנראה שהרגשתי מעיין תחושת עליונות מהם כאילו אני בת האדם היחידה בקהל מלא רובוטים אבל גם אם כן וגם אם לא קיוויתי לפחות שאקבל כמה נותני חסות מזה שכן בלעדיהם אין לי סיכוי לשרוד. הטקס עבר יחסית במהירות הכירכרות עברו מרחק מסויים שבו התבוננתי המון במיועדים האחרים ממחוז 1 ראיתי נער בערך בגילי, גדול וחזק ולידו
נערה שהייתה גם בערך בגילי, היא נראתה מאוד רזה אך גם מאוד חזקה, שאר המתמודדים ממחוזות 2 עד 4 נראו לי בערך אותו הדבר הבנים גדולים, חזקים רובם בלונדינים רק הבן ממחוז שלוש היה בעל שיער שחור והבת ממחוז 4 הייתה אדמונית, ממחוז 5 היו ילד קטן שנראה כבן 12 וילדה כבת 14 צנומה, ממחוז 6 נער גדול בעל שרירים שנראה בגילי ונערה נמוכה שנראתה כבת 16, ממחוז 7 בת ובן צנומים כבני 15, ממחוז 8 נערה ונער גדולים שנראים מאיימים ונראו כבני 17, ממחוז 9 נערה קטנה למדי שנראתה בגילי ונער נמוך בן 14,
ממחוז 10 ילדה בת 12 ונער בן 16 וממחוז 12 נער ונערה שנראו מעט דומים בני 16, אבל דבר אחד היה משונה הנערה הקרייריסטית ממחוז 1 לא הפסיקה להביט בי מאז שעלינו למסלול והביטה בי במבט בוחן אבל מכיוון שכולנו עומדים להילחם אחד בשני עד המוות ועלינו להכיר את היריב לא ייחסתי לזה חשיבות.
לאחר הנאום של הקפיטול הטקס נגמר ואנחנו חזרנו למגורים שנתנו לנו, לאחר שאמרתי לפייפר וסילביה שאני עייפה ואיך לי כוח לדיבורים הם שלחו אותי לחדרי ואני בעייפות יתרה פסעתי לחדרי באיטיות ולאחר חיפוש ארוך למציאת החדר פתחתי את דלת חדרי, ליד המיטה שלי ראיתי מעיין צללית של דמות אבל חשבתי שאלו צללים של רהיטים בחדר אבל רק כשהדלקתי את האור כמו שפייפר לימדה אותי הבנתי שזה צל של אדם……

המשך יבוא……