משחקי העבר – פרק 2

בס"ד

פרק 2:
דבר אחד אני יכולה לומר לכם וזה שאני ממש לא מופתעת, תמיד ידעתי שיגיע היום שבו אבחר למשחקים למרות שתמיד ניסיתי לברוח מהמחשבה ולא לחשוב על כך תמיד הייתה לי תחושת בטן בנושא, "קרול רונדי" חזרה על קריאתה בשנית הפעם נראתה יותר רגועה ופניה חזרו להראות כלפני כן, לא היססתי לרגע עברתי בין המון האנשים כשעל פני מתנסחת הבעה שלווה אך בהגיעי לבמה נשמעה צרחת ייאוש מאחורי לא העזתי להסתובב ולאבד משלוותי אך ידעתי מי זאת הייתה – לוסי
הילדה הקטנה שביקרה אותי לעיתים קרובות יחסית היחידה שביקרה אותי למעשה, ליבי כאב איתה לרגע רציתי לנצח לחזור ללוסי ולהמשיך לעזור לה אבל ידעתי שזה לא יעזור כי אין לי שום סיכוי לנצח משם אני לא חוזרת, ככל הנראה אחותה גררה אותה משם כי כאשר עליתי על הבמה ניסיתי לחפש את מקום מוצאה בעיניי אך לא מצאתי, לאחר מכן עברה פייפר לעמדת הבחירה של הבנים ושלפה משם פתק,
"דניס בירק" קראה בהבעתה המוקצנת הרגילה ונער שעמד באזור של בני ה 17 התקדם לעבר הבמה
לעומתי ניתן היה לראות בבירור כמה הוא מפחד, הוא היה חיוור ועגלי זיעה נטפו על פניו,
שיערו היה מלא ושחור כפחם עיניו היו חומות בהירות והיה גבוה ורזה להחריד זיהיתי אותי
אך לא יכולתי לזכור מאיפה, כשעלה לבמה ניתן היה לראות שהוא משתדל להראות חוסר פחד אך לשווא
לאחר שראש העיר הקריא את אמנת הבגידה אני ודניס לחצנו ידיים וירדנו מהבמה בליווי אוכפי שקט.
אוכפי השקט ליוו אותי אל היכל הצדק שם הובילו אותי לחדר והשאירו אותי לבד, למרות שזה היה חדר מפואר למדי בעל ספה גדולה, שטיחים מפוארים, וילונות מהודרים וכורסאות מרופדות לא התרשמתי,
ידעתי שבכל שנה נכנסים לכן מועמדים שמתים לאחר מכן במשחק זהו מעין חדר המוות ההתחלתי במשחקים המעוותים הללו, בדה"כ בחדר הזה נפגשים המועמדים עם אהוביהם רובם בפעם האחרונה, משהו בי ציפה לפגוש את לוסי ולרצות להיפגש איתה בפעם האחרונה אבל ידעתי שזה לא אפשרי אחותה לעולם לא תיתן לה לבוא, אך להפתעתי כעבור דקות אחדות נפתחה הדלת ולוסי ואחותה עמדו בפתחה, לוסי רצה לזרועותיי וחיבקתי אותה חיבוק חם וידעתי שלא משנה מה יקרה אתגעגע אליה מאוד, "אל תלכי" התחננה בפניי לוסי ודמעות של עצב איימו לפרוץ מעיניי אך נלחמתי בכל כוחי על מנת למנוע זאת, אני לא אתן ללוסי לראות אותי בוכה היא אולי קטנה אבל היא יכולה להבין שכבר ויתרתי ושאני לא אחזור, ליד לוסי לידה אצטרך להיות חזקה להראות לה שאני מסוגלת שיש עוד סיכוי שאחזור, "אני חייבת" לחשתי בקול מנחם וליטפתי את שיערה האדמוני והיא רק התבוננה בי במבט עצוב כשדמעות פורצות בלא שליטה מעייניה והרגשתי חוסר אונים נוראי בפני החיים,
"תבטיחי לי שתשמרי על עצמך?" ביקשתי והיא הנהנה לחיוב "תשמרי עליה" ביקשתי מאחותה וגם היא הנהנה לחיוב ובקשה מאחותה לצאת מהחדר לא לפני שהספיקה לומר שהיא אוהבת אותי, אז כבר לא הצלחתי להשתלט על הדמעות והרגשתי מספר טיפות זולגות על לחיי ובקושי רב למציאת המילים לחשתי "גם אני".
לאחר שלוסי יצאה מהחדר אחותה שעמדה במרחק ממני התקרבה אליי, "אחותי סיפרה לי הכול ואני אסירת תודה לך, את מאוד חשובה לה אז בבקשה בשבילה אל תתני לה לראות אותך מתה" אמרה כמעט מתחננת ואני רק הנהנתי לחיוב הפעם לא נאלצתי לשקר כי בזכות לוסי הבנתי שיש לפחות אדם אחד שאכפת לו מימני ולי אכפת ממנו וזאת לוסי ואני לא אתן לה לראות אותי נופלת ואני אצטרך לעשות את הבלתי אפשרי כדי לחזור גם אם יש לכך סיכויים קלושים, לאחר מכן שני אוכפי חוק נכנסו לחדר והיא הייתה חייבת לעזוב וכעבור דקות נכנסה ההפתעה השנייה שלי היום והיא הייתה אישה מבוגרת כבת ארבעים בהתחלה לא זיהיתי אותה אך לאחר כמה שניות של התבוננות באותה אישה ידעתי בדיוק מי היא, אומנם לא זכרתי מה שמה אך ידעתי מאיפה אני מכירה אותה היא הייתה אחותה של אמי, המשפחה היחידה שלה מהמחוז, היא לא הסכימה לגדל אותי אבל הייתה מבקרת אותי בילדותי בבית היתומים עם שיום אחד הפסיקה לבוא, כבר שנים שלה ראיתי אותה ולא ידעתי מה עליי לומר ומכיוון שלא עלו מילים בפי פשוט בהינו אחת בשנייה במשך שניות רבות עד שהאישה פצתה את פיה "מה שלומך?" שאלה בקולה החלש והעמוק והאמת לא באמת הבנתי מה הייתה מטרתה של שאלתה הרי מה כבר אני יכולה להרגיש לוקחים אותי להילחם עד למוות עם עוד עשרים וארבעה נערים ונערות שבוודאי יותר חזקים ממני והסיכויים לנצח היו לטובתם מה כבר אני יכולה להרגיש ואז יצאה לי התשובה המטומטמת ביותר עלי אדמות ספק מלחץ ספק מחוסר ידיעה "מתה" עניתי בציניות מוחלט מהכעס הרב שבעבע בתוכי, "גדלת" אמרה חרישית, היא התקרבה אליי ובלא הודעה מוקדמת לקחה אותי לחיקה וחיבקה אותי חיבוק חם "אני מצטערת" לחשה ספק אליי ספק לעצמה "אני מאמינה בך" אמרה "את יכולה לעשות את זה, תעשי כל מה שיידרש כדי לשרוד את יכולה" אמרה וחייכה אליי חיוך ולפני שהספיק לומר עוד דבר הגיעו שני אוכפי החוק ממקודם והוצאו אותה לא לפני שהספקתי להנהן לחיוב.
לאחר מכן נסעתי לתחנת הרכבת שם ראיתי את דניס שהשאלה מאיפה אני מכירה אותו עדיין קרקרה בראשי לאחר כמה דקות של התענגות המצלמות בפנינו עלינו לרכבת, הדלתות נסגרו ואנחנו היינו בדרכנו אל הקפיטול.
פסעתי באיטיות עם פייפר אל חדרי ברכבת והוא היה מפואר לא פחות מהחדר בהיכל הצדק אך מאותם סיבות שלא התרשמתי מהחדר בהיכל הצדק כך גם היה בחדרי ברכבת, ללא עיכובים מיותרים פשטתי את שמלתי שאהבתי כל כך, החלפתי לאחת השמלות הכחולות בארון בחדר והלכתי לארוחת הערב,
בארוחת הערב חיכו לי פייפר, דניס וסילביה המדריכה שלנו למשחקים שניצחה במשחקים לפני בערך 10 או 15 שנים "שבי" הורתה לי פייפר ואני התיישבתי ליד דניס, הסתכלתי על האוכל הרב שהוגש לנו שרובו מעולם לא טעמתי ולא הכרתי לעומת דניס שאכל והתענג על האוכל אני אכלתי רק מעט על מנת להראות להם שלא יצליחו לפתות אותי, זה היה מסוכן אבל לפחות יכולתי לדעת שאני מתנגדת להם אפילו בקצת,
"בקרוב נגיע לקפיטול ושם נתחיל בסדרת האימונים" אמרה סילביה, דניס חייך אליה כהכרת תודה אך אני רק התבוננתי בה במבט חסר משמעות. לאחר שסיימנו את הארוחה שברובה דניס שאל שאלות לגבי ההמשך ועל האימונים ואני רק שתקתי פייפר שלחה אותנו לחדרנו ללילה של סיוטים…..

המשך יבוא……