משחקי העבר (מבוסס על ספרה של סוזן קולינס "משחקי הרעב")

בס"ד

פרק 1:
אני הולכת ללא מטרה, לא יודעת איפה אני או איך הגעתי לכאן אבל אני פה בכל מקרה,
אני שומעת קול לא מוכר לוחש באוזני את שמי קרול, אני ממשיכה ללכת בחושך המוחלט כשאפילו קרן אור בודדה לא מגיעה לעיני לפתע אני רואה אור, מעין ניצוץ קטן באופק אני רצה אליו בנואשות כמה שיותר מהר שלא יעלם אך בהגיעי אליו הוא נעלם ואיתו כל העולם,
התעוררתי בבהלה, קרני האור המעטים שבצבצו מהתריסים המוגפים חדרו לעיני וסנוורו אותן, זה שוב קורה אותו החלום כמו בכל לילה אני לא יודעת למה אני חולמת את החלום הזה אבל אני חולמת אותו כבר כמה שנים, התעוררתי לעוד יום חסר משמעות וקודר קמתי באיטיות ממיטתי מביטה בחדרי הקטן והריק,
ככה זה בכל יום לפחות מאז שיצאתי מבית היתומים לפני כמה חודשים
כל יום הוא יום מיותר בשבילי אבל אני יותר מידי פחדנית כדי לעצור את ההמשכיות של חיי חסרי הטעם.
היום הוא יום האסיף, היום שבו בוחרים שני נציגים מכל מחוז במדינה ושולחים אותם למוות, או בפי הקפיטול "משחקי הרעב", השם זה אולי יעורר פחד, רעד או חרדה בקרב אנשים רבים במדינת פאנם אך אני לא פוחדת, מעולם לא פחדתי ומעולם לא אפחד, כמו שאמרתי קודם חיי חסרי חשיבות לא אכפת לי למות
לא אכפת לי מחיי כלל, הרבה היו אומרים שאני בת מזל, חלק מאמינים שנשלחתי מהקפיטול כדי לזרוע פחד וחלק אפילו חושבים שאני קללה,
כולם מפחדים מהשם קרול רונדי.
לפני 18 שנים באותו יום אסיף כמו זה הוריי היו הנבחרים, הם לא הכירו זה את זה והאמת הם אפילו לא היו מאותו המחוז, אבי היה ממחוז אחד בשנה האחרונה שלו הוא היה נער כבן 18 מיועד קרירה שהתנדב למשחקים ואמי הייתה נערה בשנות ה 16 לחייה, אמיצה כך סיפרו לי, ממחוז 11 שנבחרה למשחקים, זה היה סיפור האהבה המוזר ומסוכן ביותר שידעה פאנם, הורי היו ממחוזות שונים דבר שמעולם לא קרא מקודם בסוף המשחקי נותרו הורי ועוד שני נערים ממחוזות 2 ו3 שהיו נחושים לחסל את הורי על כך שאבי בגד בבריתם וחבר לאימי,
ממה שספרו לי אבי מת על ידי הנערים על מנת להגן על אימי ואימי משברון לב הרגה אותה במהירות ובדייקנות ובכך נצחה במשחקים אך המזל לא שפר עליה והיא גילתה שהיא בהריון איתי לאחר המשחקים ומתה בלידתי, זהו סיפורי הטרגי או המשונה מעולם לא הקדשתי מחשבה על כך תמיד הדחקתי את הנושא, במחוז שלי מחוז 11 קוראים לי מקוללת רובם מפחדים ממני ומשתדלים להתרחק ממני כמה שיותר אך לי לא אכפת, אין לי חברים או משפחה אני בודדה בעולם כך תמיד היה וכך גם תמיד יהיה.
הלכתי לעבר שולחן קטן שקיבלתי במתנה מבית היתומים כשעזבתי, למרות שאימי זכתה לכסף רב במשחקים ומתה תוך זמן קצר הכסף לא עבר אליי, כך החליט הקפיטול בטענה שאימי זכתה במשחקים ולא אני ועליי להרוויח את כספי ביושר אך כולם יודעים מה היא הסיבה האמיתית הקפיטול שונא אותי שנאה עזה ומקווה בכל מאודו שאמות לא משנה באיזו דרך רק אמות, אני תוצר של התאחדות בין שני מחוזות מה שהקפיטול ממש לא רוצה שיקרה, זה יגרום לרצון של המחוזות להתאחד לגדול ויגרור למרד בשנית.
אחזתי בפיסת לחם עבשה ונגסתי ממנה בעונג כבר זמן רב שלא אכלתי כראוי וזאת הייתה שארית האוכל האחרונה שלי ידעתי שעליי למצוא אוכל במהירות פן אגווע ברעב ואמות במהרה, ידעתי שאני חייבת לגנוב כמה ירקות או פירות על מנת לשרוד, זה היה מסוכן אך אני ידעתי היטב כיצד לעשות זאת מבלי שיתפסו אותי אני רק צריכה לחכות לזמן המתאים, אבל היום לא אוכל לעשות זאת, היום יום האסיף וכולם בחופש לא יהיה לי שום תירוץ להימצא בשדות לכן רק היום עליי לתפוס בבטני המקרקרת ולגווע ברעב בשקט, לבשתי שמלה כחולה בעלת חגורת בד קשורה מאחוריי בקשר פרפר ורצועת בד בידי שקשורה בקשר פרפר כמה פעמים עד שנוצרה צורה מיוחדת של פרח, את השמלה הזאת אני תפרתי, תמיד היה לי הנאה מיוחדת מתפירה
אהבתי להביע את עצמי דרך הבגד הרגשתי זהו הדבר היחיד שהקפיטול לא יכול להגיד לי מה לעשות,
בבית היתומים תמיד היו אומרים לי שהגעתי למחוז הלא נכון ואני צריכה להיות במחוז 8 שהוא מחוז ייצור הבדים.
סירקתי את שערי השחור כפחם והדק באמצעות אצבעותיי לפני כחודש מברשת השיער שלי נהרסה כליל ולא יכולתי להסתרק בה יותר, כבר חודש שאני מסרקת את שערותיי בידי אך מכיוון ששיערי דליל משימה זו התגלתה כקלה למדי.
לאחר שסיימתי להתארגן מיהרתי לצאת החוצה כשפני מועדות למחוז חפצי,
הוצאתי מכיסי כמה מטבעות כסף שהרווחתי מתפירת שמלה והלכתי לאזור הדרומי של המחוז באזור הדרומי נמצאים כל הסוחרים הפחות "אמינים" של המחוז ורק העניים ביותר הלכו לקנות שם, הסחורה הייתה זולה מאוד, אף אחד לא ידע מאיפה מגיע הסחורה שם והרבה אנשים חששו לקנות, אך כשאתה רעב וחי באי ידיעה אם תצליח לשרוד מחר אתה תאכל כל מה שיביאו לך, הלכתי לאחת הסוחרות באזור גרייס שמה היא הייתה חביבה מאוד ותמיד הייתה מקבלת אותי בחיוך ומשתדלת לעזור לי עם המחיר אך לעולם לא הייתה מוכנה לגלות מהיכן הבשרים שהייתה מוכרת ורוב הזמן לא היה ידוע בכלל איזה סוג בשר מכרה, לאחר שקניתי בשר שנדמה היה לי כעוף הלכתי ליד המאפייה בחיפוש אחר לחמים שנזרקו מכיוון שהיו מקולקלים או לא ניתנים לאכילה למזלי מצאתי כיכר לחם לא רחוק מהמאפייה שניתן היה לראות שהוא עבש מאוד וקשה אך לאחר בחינה ביקורתית מאוד החלטתי שהלחם ניתן לאכילה ולקחתי אותו אולי בכל זאת לא אלך לישון רעבה היום.
בשקט ובזהירות הלכתי לאזור היותר דרומי של המחוז וצפיתי בשקט בלי שיראו אותי על בקתה קטנה
והתבוננתי עליה לאחר כמה דקות של ציפייה יצאו שתי בנות מהבקתה אחת נערה כבת 20 והשנייה ילדה קטנה שגילה לא עולה על 10 שנים לאחר שהתרחקו מספיק נכנסתי לבקתה והנחתי חצי מכיכר הלחם על השולחן וחתיכה מהבשר וצירפתי פתק קטן שבו כתוב "מהמלאך השומר שלך" ויצאתי במהירות מהבקתה בלי שיראו אותי, אני יודעת שזה מעשה מוזר למדי מכיוון שאני בעצמי גוועת ברעב וחייה ללא אוכל,
אני עושה את זה כבר שנתיים פעם בשבוע אני מניחה מעט מהאוכל שלי על שולחנן של שתי הבנות,
לפני כשנתיים כשהייתי עוד בבית היתומים ורק גיליתי את האזור הדרומי של המחוז שמעתי צעקה וראיתי ילד גונב לילדה הקטנה שהייתה אז רק בת שלוש כיכר לחם לא חשבתי לרגע ובמהירות תפסתי את הילד ומרוב כעס החטפתי לו מכות בפרצוף ולקחתי את כיכר הלחם ממנו לצערי אוכפי שקט היו בקרבת מקום ולכן רצתי במהירות על מנת לברוח ולקחתי את הילדה הקטנה איתי לאחר שאיבדנו את אוכפי השקט שוויתרו כבר על המרדף החזרתי את כיכר הלחם לילדה הקטנה ששמה התברר כלוסי והיא חייכה אליי חיוך רחב שאיש מעולם לא חייך אליי קודם היא לקחה אותי לביתה סיפרה לי על אחותה הגדולה שעובדת כל יום עד מאוחר בשדה ועל כך שהיא אוהבת לצייר ואף הראתה לי כמה מיצירותיה
ופעם ראשונה בחיים שלי הרגשתי שמשהו אוהבת אותי וידעתי שאני חייבת לעזור לה ולכן מאותו יום פעם בשבוע אני משאירה לה אוכל ולעיתים רחוקות אף כמה דפים כדי שתוכל לצייר ופעם אחת שני צבעים כחול ואדום, לוסי הייתה כמו אחותי הקטנה ואני הייתי כמו אחותה הגדולה השנייה.
זה הרגיש לי כל כך טוב לאהוב משהו באמת וזה נתן לי את מעט הטעם בחיי ולכן המשכתי במנהגי, הילדה הבינה מיד מי שלח לה את המתנות ומידי פעם הייתה מבקרת אותי ומספרת לי על חייה אך אחותה לא ידעה דבר.
ראיתי את כולם ממהרים וידעתי שהגיע הזמן הלכתי במהירות לאזור האסיף מעולם לא ייחסתי חשיבות ליום ולכן הלכתי באיטיות וברוגע בניגוד לשאר אנשי המחוז שהיו לחוצים וממהרים מקווים שהכול יסתיים בקרוב.
השנה הייתה השנה האחרונה שלי במשחקים וכשהגעתי נעמדתי באזור של הבנות בנות 18 ונעמדתי מאחורי כולם משתדלת לא להראות,
ללא כל עיקובים עלתה נציגת הקפיטול פייפר בעלת השיער הכתום ושמלתה המוזרה שאני חושבת שצבעה צהוב ושלושת מנצחי משחקי הרעב בשנים קודמות שאם אימי לא הייתה מתה בלידתי היא בטח הייתה איתם, פייפר פתחה בדבריה כמו בכל שנה וסיפרה את ההיסטוריה של פאנם, על המרד בקפיטול שנכשל על משחקי הרעב כעונש על כך ולבסוף הקרינה סרט קצר מאת הקפיטול, כשסיימה כולם היה רועדים ומפוחדים חוץ ממני כמובן כמו תמיד הייתי רגועה ושלווה כמו תמיד, "הבנות קודם" קראה פייפר ונגשה להוציא שם היא פתחה אותו באיטיות ובחיוך ובשנייה אחת שינתה את הבאה פניה למופתעות וקראה בהתרגשות "קרול רונדי"…….

המשך יבוא…..