משחקי המעמד הגבוה | פרק שני

ברגע שבו כף רגלי דרכה בתחנת הרכבת, התחילו להתגודד סביבי צלמים, כתבים ומראיינים. כול אנשי התקשורת שאפשר רק להעלות על הדעת צצו מכול עבר, מתלחששים ברגשנות רבה, שולפים פנקסים כדי לרשום כול פיסת מידע שניתן להשיג. אפי מכרכרת סביבי, מחייכת ומפנה לי בנימוס דרך בין המוני האנשים, וההמולה רק מתגברת מרגע לרגע. זה קרה לכול מיועד, ותמיד ראיתי את זה בטלוויזיה. עכשיו אני חווה זאת בעצמי. זה יכל להיות נחמד, אילו ידעתי שהם מתכוננים לצפות בי, ובעוד עשרים ושניים מיועדים, מתים, נהרגים או אף נרצחים, בשידור חי.

דלתות הרכבת נסגרות בתנועה אחת, זריזה וחדה. מבלי ששמתי לב, היינו כבר רחוקים מהתחנה, על אף שיצאנו רק לפני כמה שניות. העפתי מבט קצר מחלון הזכוכית הבוהק, האנשים נראו כגודל נמלים, עד שכבר היו רחוקים מכדי לראותם. את אפי כבר לא ראיתי, ומכיוון שלא קיבלתי הוראות, הנחתי לעצמי לשוטט בין הקרונות. מדי פעם הבחנתי במיועד כלשהו, או באחד מהמנצחים, אך כולם הלכו לנוח. הדבר היחיד שהבנתי מאז הגעתי לרכבת, הוא שהמשחק יתקיים במחוז שלוש- עשרה, ועד אז, אנחנו לא מורשים לרדת כלל. מה גם, שהחדירו לנו שבב מעקב בכתף השמאלית. לברוח זאת לא אפשרות. ולמעשה, גם אין טעם בכך. ברכבת הזאת אני לא מוצאת את דרכי. בטח ובטח שלא בתוך יערות המחוזות.

באיזשהו שלב, אני מגיעה לקרון האוכל. בזווית עיני, אני מבחינה בה, לבושה בקלילות, חולפת על פני השולחנות העמוסים במאכלים. זאת אפי. חיוך קטן עולה על שפתיי כשאני רואה אותה. למען האמת, היא מזכירה את אימי מאוד. בעיקר בהליכה. הליכה מנומסת וקלילה, לרוב בנעליים גבוהות. על אף שאני יכולה להרשות לעצמי מעט בררנות, הרי הגעתי מהקפיטול המפונק, אך אני מוזגת לעצמי במהירות מעט תה חם, ולוגמת אותו באלגנטיות. אני מקווה שהיא שמה לב לנימוסיי. היא משרה לי תחושה של בית. המילה הזאת, בית, מהדהדת בראשי. לא אחזור לראות אותו שוב. לא אזכה לחזור לאווירה הנעימה הזאת. ואז, בקטיעה חדה של מחשבותיי, אני שמה לב שהיא כן הבחינה בי. מחייכת בנימוס, והולכת לדרכה. רק אחרי כמה דקות, אני מבחינה שאיתי בחדר גם היימיטץ'. ואני כמעט משתחווה בפניו. היימיטץ' אברנתי המפורסם. ששרד את משחקי הרעב עם כמות כפולה של מיועדים, ששרד את המרד, ושהצליח להיגמל מאלכוהול. ציפיתי שיהיה עוין אליי, אך לא כך היה.

"אני יודע, את חושבת שנגמלתי," הוא מתחיל לנאום, כאילו הכרנו שנים.
"כולם אומרים את זה. אבל לדעתי, אחרי כול מה שעברתי, מותר לי קצת לפנק את עצמי. תקופת הגמילה הייתה נוראית. את לא מסכימה איתי, יקירתי?" הוא לוקח בקבוק זכוכית חום, לא בדיוק הבנתי איזה סוג אלכוהול היה לו בידיים, אך אני מהנהנת במרץ. הוא צוחק, וצחוקו מתגלגל. הוא מחייך אליי, ויוצא מן הקרון. נשארתי לבדי, מחזיקה בידיי את ספל התה המעלה אדים. ברגע שאני מניחה את הספל חזרה על השולחן, נשמעת חריקה. הקצב מאט, עד שלבסוף המקום נעצר כליל. אני מצפה לשמוע רעש והמולה מבחוץ, אך להפתעתי האנשים הולכים ברחובות, כאילו התעלמו מעצם קיומנו. אני מעיפה מבט מהחלון הגדול. זה שער גדול, מתכתי, מעלה חלודה. בקצהו, למעלה, מתנוסס המספר "13" באותיות כסופות, מצוחצחות היטב. וזה אומר רק דבר אחד.
הגענו.