משחקי המעמד הגבוה | פרק ראשון

מהרגע ששמעתי את ההודעה, שהתפשטה כאש בשדה קוצים, ידעתי בוודאות שאשלח. על אף שאימי ניסתה לנחם אותי, לא יכולתי שלא לחשוב על הזירה ההיא. הזירה שתמיד ראינו בטלוויזיה. הזירה שבה נהרגו המוני מיועדים. הזירה שבה צנחו גופותיהם של נערים ונערות, בכול דרך שהיא. המשותף לכול אלה, הם הגעתם מהמחוזות. כול שנה ושנה, אלה היו נערי המחוזות. ועכשיו, זה יהיה ההפך. עכשיו אנחנו ניבחר. כול קרובי משפחתם של בעלי הכוח בקפיטול. ואני הבת של אחד מהם. למעשה, הוא כבר מת. התאבד בכפייה, אם אדייק במילים.

בקולי יש מבטא קפיטול רך, שכמעט ואינו מורגש, אלא אם אני מרימה את הקול. שיערי חום כהה ועז, ועיניי בגוון זהב מעומעם, דהוי מאוד. עורי בהיר במיוחד, אך אינו חיוור. זה פרי הניתוחים שעשינו בעבר, והעור שלי ללא פגמים. רצו לעשות גם ניתוח לעיניי, אך היה סיכון שיפגעו בהם נזק בלתי הפיך, ולכן הצבע נשאר טבעי. מכוער, אך טבעי. אני לא מחטטת בארון זמן רב, כפי שנהגתי לעשות לפני היציאות, ולפני המרד. שמלה שחורה קצרה, ובקצה השמלה נרקמו עיטורים, לבנים ויפים. על אף שהמחוזות ראו בה כשמלה יפה ויוקרתית, אצלנו בקפיטול ראו בה כשמלה פשוטה ותו לא. נהגו להשמיץ אותנו רבות על דברים מסוג זה. העפתי מבט בשעון המתוחכם שבפינת חדרי. השעה הייתה רבע לשתיים במדויק. אימי קראה לי מהסלון, התרוצצה בבית בנעליה הגבוהות, וכעת מבט הקפיטול בלט מאוד בקולה. למזלנו, הכיכר הייתה רק כמה דקות מביתנו. יום האסיף האחרון מגיע ישר אלינו.

הגענו לכיכר כמה דקות לפני ההגרלה. גברת מייסון הזועפת עלתה על הבמה, בידיעה שזה יהיה יום האסיף האחרון והמיוחד מכולם. היא הייתה נעצה בנו מבטים עוינים. נשמעו התלחששויות, של אנשים בוגרים, לפי בגדיהם ככול הנראה עובדי מחוז שלוש- עשרה, וסימנו לג'והאנה שזמנה להתחיל. היא עמדה באמצע, בין שתי כדורי הזכוכית הבוהקים, עם מעט פתקים בתוכם.

"ברוכים הבאים, ילדים יקרים, ליום האסיף הראשון והאחרון שלכם." קולה של ג'והאנה אומנם היה קר כתמיד, אך ניתן היה להבדיל במעט רחמים בקולה, כי בכול זאת היא חוותה על בשרה את המשחקים האלו, היא אינה מוסיפה במילים, ושולפים פתקים, אחד אחרי השני, ובהם שמותינו. לידי מתגודדים חבורות ילדים, ומעט נערים. כול אחד מאיתנו הוא קרוב משפחה, רובנו ילדיהם, של בעלי הכוח הישיר בקפיטול. היא מקריאה את השמות בזריזות ובהירות. את חלק מהשמות אני מזהה, אך רק מעטים מהם. אחת מהם היא המפורסמת ביותר, נכדתו של הנשיא סנואו בכבודו ובעצמו.

שמונה- עשרה שמות כבר עברו. כול הילדים על הבאה מפוחדים, אך כעת אני מוחה מעט זיעה ממצחי. ואז, בקול מתון, היא מכריזה שם של ילדה שאני מכירה מאז לידתי. ידעתי שזה יגיע, ולכן לא יכולתי להיות מופתעת, וגם לא להעמיד פנים. על אף שקיוויתי שלא אבחר בסוף.
"פייג' קריין".