משחקי הזמן – פרק 2 – מר זוט וחמשת המפתחות

יום שישי הוא יום קדוש, לא משנה מה תאמרו, לא משנה מה תחשבו, הוא קדוש. לפחות לי.
אז כל מקרה, יום שישי היום ואני מחזיק ביד מעטפה עם טירה לבנה ברקע אדום ושאלה לא הגיונית, ממתי אפשר לחסר משהו ממוזיקה? שלא לדבר על מונית של כוח כבידה.
…
הסתכלתי בתמונה של אבא שלי בחדר. "אבא" לחשתי לעצמי. קיוויתי שאני אגלה למה חטפו אותו.
לקחתי את אחד מהמכתבים שהיו ברשותי (זה מכתב אחד לי אחד לאמילי בכל פעם שמגיע) וקראתי אותו שוב:
משפחה יקרה שלי
בגלל שאני לא אתכם נורא
צר לי וכואב לי.
אין לי אתכם. בלילות אני חולם עליכם
ורע לי בלב אבל טוב לי כי אני
אוהב אתכם.
אתם אהובים עלי מאוד
הספר שכתבתי לכם עדיין אצלכם? ואיך בבית ספר? עדיין
בלימודים? והנה אני שוב
הוזה שתכתבו לי בחזרה
אבל… בטח לא נכתבת הכתובת השולחת ואסור לי לגלות במכתב את
מקום הכלא.
אין לי ספק שיום אחד נפגש ואני אפצה אתכם בהרבה
אהבה. אני אוהב אתכם מאוד!.
…
דמעה זלגה לי מהעין. לא הבנתי את המכתב, היה לו מבנה מאוד מקוטע, חשבתי על אקרוסטיכון* אבל זה יצא לי רק מבצאואאהבהאמאא שזה ביטוי חסר משמעות בדיוק כמו חלוקה באפס.
ידעתי שאני אעשה הכל בשביל אבא שלי, אבל… לא הבנתי מלבד המבנה מדוע הוא פנה אלינו כעל משפחה, בשאר המכתבים הוא כתב לנו אמילי ואדם.
המסקנה שלי הייתה שמשהו הוצפן במכתב הזה.
"א-דם!" צרחה עלי אמילי מלמטה.
"מה אמילי?" שאלתי.
"תתייצב!" היא צרחה.
"ואם לא בא לי?"
"אז שיבוא"
"אוף" רטנתי לעצמי אבל ירדתי למטה.
"עליתי בשבילך על משהו ברמז" אמרה אמילי "מוזיקה היא abcdefg אם תחסר fg cab תקבל de".
"מה זה de?" שאלתי.
"זאת הסיומת האינטרנטית של גרמניה" אמרה אמילי.
"אז אנחנו יודעים שזאת גרמניה" אמרתי.
"תזהה את הדגל מאחורה" אמרה אמילי.
"לא יודע!" אמרתי "תחפשי בתמונות באינטרנט, דגל גרמניה טירה לבנה".
"מצאתי" אמרה אמילי "דגל המבורג, העיר".
"אז יש לנו יעד" אמרתי.
"אבל איך נגיע לשם?" שאלה אמילי.
"אנחנו?" שאלתי.
"כן גאון, אני באה איתך!" אמרה אמילי.
"אריך" אמרתי.
"הולכים לשם עכשיו" אמרה אמילי "תתלבש יפה יותר וקח את הנעליים הכחולות היפות שלך".
…
האמת, שביום יום אני מחבב עד גבול האוהב את אמילי. ברגע שהיא אמרה את זה פשוט התאהבתי באחותי, ולא, לא בדיוק גילוי עריות, יותר אהבה בין אחים, אהבה אפלטונית ובכלל אנחנו רק בני 13.
…
"שלום אדם, איך הגרמנית שלך?" שאל אריך.
"מחלידה, אנחנו נצטרך לעבור עליה אבל יש בעיה אחרת" אמרתי.
"מה הבעיה?" שאל אריך.
"קיבלנו מכתב שאומר שאנחנו נצר לבית מלוכה הישן ונתנו לנו חידה שהתשובה לה היא המבורג גרמניה, אתה יודע אולי משהו?" שאלתי.
"בית המלוכה הישן?!" שאל אריך מופתע.
"כן, למה?" שאלה אמילי.
"בית המלוכה הישן, אויש" אמר אריך בקול של כמעט געגועים.
"מה בדיוק?" שאלתי.
"בית המלוכה הישן הוא בית המלוכה של למוריה" אמר אריך.
"למוריה זאת לא יבשת בדיונית?" שאלתי.
"לא, היא לא, היא באמת הייתה קיימת ובאמת שקעה, היא הייתה אימפרייה" אמר אריך.
"מאיפה אתה מכיר?" שאלתי.
"אבא שלי סיפר לי את סיפורי למוריה, הוא צאצא של תושב משם" אמר אריך.
"אז תספר לנו בבקשה על בית המלוכה" אמרה אמילי.
"בית המלוכה שלהם עבר מדור לדור, כאשר המלך נעלם או נפטר או לא יכל לכהן יותר המלוכה עברה מיד לבנו הבכור, אם אין בן זה עבר לבת, אם אין בת היה בוחרים בהליך דמוקרטי את הבא בתור" סיפר אריך "אם אתם באמת צאצאים של בית המלוכה, סימן שאם למוריה תתחדש, תוכלו להיות שם המלכים".
"אבל… מה הקשר לאוצר שטמון ברחבי אירופה?" שאלתי.
"מספרים שהמלך הראשון של למוריה החביא אוצר בארץ רחוקה שקיום מזוהה כאירופה, ב – 20 מדינות שונות" סיפר אריך.
"אז איך נגיע לשם?" שאלתי.
"אולי יש לכם במקרה דוד גרמני עשיר שרוצה לבוא איתכם?" שאל אריך.
"אתה?" שאלתי בהתלהבות.
"כרטיסי טיסה מגיעים בקרוב" אמר אריך.
"אבל מה עם בית הספר?" שאלתי.
"תן לי לסדר את זה" אמר אריך.
הסתכלתי על אמילי.
"קדימה" הוא אמר.
חייכתי.
…
אריך שלח אותנו הביתה עם סוכריות על מקל מהסוג הכי אהוב עלי ועל אמילי ואמר לנו לארוז מזוודות מכיוון שיש לו קשרים עם שדה התעופה. בבית שלפתי שוב את המכתב של אבא וניסיתי לדלות ממנו מידע.
לא היה לי ספק שזוהי הודעה מוצפנת. הסתכלתי על האותיות וניסיתי למצוא קשר ביניהן.
משהו משך את תשומת ליבי, בטור בשני קלטתי משהו מעניין.
שגרירותסלובקיה. הפרדתי באמצע – שגרירות סלובקיה ואז נזכרתי שאבא נולד בסלובקיה והוא בעל אזרחות סלובקית, ואז קלטתי עוד משהו, פתחתי מהר את ספר ההרפתקאות שהוא כתב לנו וחיפשתי את עמוד 17 והנה היה העמוד:
" – אבל מר זוט (זאת הדמות, שם שאמילי המציאה בגיל 4), לאן אנחנו הולכים?.
– יש לנו רק ארבעה ימים למצוא את חמשת המפתחות של 11 הסלעים הקסומות
– אבל מה נעשה?
– נמצא כל אחת מהן
ולמטה היא איור נחמד.
הבנתי 4*5 זה עשרים ו – 4+5+11 זה גם עשרים. אבא רמז לנו על 20 החלקים של האוצר הגדול. פתחתי את עמוד עשרים ושמתי לב למשהו מעניין:
– אני לא מאמין למראה עיניי!
– יש לנו מזל אדוני
– ראו ידידי, מצאנו את המפתח הראשון
– ואני הגאה מכולם בנו
– פגענו במטרה שלנו!
– הראיתם את זה?, הנה המפה האבודה!
וכל אות בשורה יוצרת את המילה "אירופה".
אבא ידע כבר, הוא רמז לנו בספר ההרפתקאות את מה שיקרה.
ארזתי את המזוודה בתקווה גדולה, גרמניה, סופסוף אני אנצל את הגרמנית.
שלוש ציפורים עמדו על תריס החלון שלי.
"סימן למזל טוב" כך תמיד נהג אבא לומר.
הלוואי ששלושת הציפורים הללו היו נותנים לי את המזל שהוא יחזור.