משוגעת פרק 2

היא אמרה "אולי את רוצה להכיר חברות בקבוצה שלי, הן בגילך". עניתי לה "אני לא חושבת שזה מתאים אבל תודה בכול זאת". היא אמרה "אני לא יכולה לשחרר אותך אם אין מי שאדאג לך". כאב לי כול כך היד מהחתכים והראש מהתרופות. הרגשתי שעצב מפלח אותי ושאני מתחילה להיות רטובה, בלי לשים לב דמעות התחילו לנזול מעניי והיא הגישה לי מטפחת ורק אז שמתי לב שאני בוכה וניגבתי מהר את הדמעות שזלגו מעניי. היא אמרה "אני רוצה להראות לך משהו". שאלתי אותה "למה?" היא אמרה "את תראי". היא לקחה אותי לחדר 25A שבו היה מאושפז משהו בשם נתנאל . שאלתי אותה "מה מיוחד בו? למה את מראה לי אותו?" היא אמרה "את תראי שניכנס". נכנסנו ראיתי את שערו השחור והפרוע, ענייו הכחולות היפות ואת גופו החטוב והשרירי. הוא אמר "היי שמי נתנאל". הפסיכיאטרית אמרה לו "אולי תספר לה למה אושפזתה?" הוא יסתכל אלי ואמר "אושפזתי מפני שנסתי לדקור את עצמי למוות, כי מכים אותי כול יום בבית הספר ויורדים עלי ולא יכולתי יותר וחברה שלי אהבת חיי נהרגה בתאונת דרכים". לא האמנתי למה שאמר גם אהבת חייו נהרגה. איך הוא התגבר על המוות שלה, אני לא יכולה להפסיק לחשוב עליו כול הזמן. שאלתי אותו "איך התגברת על המוות שלה?" הוא ענה "אף פעם לא באמת התגברתי על המוות שלה". נפלתי על ברכי וחטפתי עוד התקף חזק מאוד והדבר הבא שאני זוכרת זה את הפסיכיאטרית קוראת לעזרה ואז הכול הפך לשחור האם אני הולכת לאפו שאריק נמצא. כשהתעוררתי משהיא בערך בגילי ישבה ליד מיטתי מוזר לא הכרתי אותה, היה לה שער חום בהיר מסולסל הרוך שגולש לה עד התחת, עניים חומות והיא הייתה גבוה יחסית, היא הייתה ממש יפה. שהיא שמה לב שהתעוררתי היא השיתה לי כוס מים ולגמתי שלוקים קטנים מרוב כאב לעזאזל אני בחיים. שאלתי אותה "למה את ליד המיטה שלי?" היא ענתה "כי החותך בעבודה עד מאוחר וההורים שלך לא באים משום מה ואין מי שיהיה אתך". אמרתי " אני לא צריכה אף אחד שיהיה פה בשבילי הסתדרתי יופי בלעדיהם ובמלא לא אכפת להם אם המות אז כדי לך ללכת". הפסיכיאטרית נכנסה והתפרצה לשיחה "היא לא תלך, למעשה היא תדאג לך מעכשיו היא בת 17 בערך בגיל שלך שעברה גם משברים ובלעדיה לא תוכלי להשתחרר מבית החולים כי ההתקפים שלך רק הולכים ומתחזקים ואולי היא תוכל לעזור לך." אמרתי בצעקה " אני לא מכירה אותה אז למה שהסמוך עליה?" היא ענתה "כי אין לך בררה אחרת ואם הזמן תתחברו ותבטחי בה יותר, זה לא לרעתך רק לטובתך." שאלתי אותה "איך קוראים לך?" היא ענתה "קוראים לי אבישג… איך קוראים לך?" עניתי "קוראים לי טיה" אני חושבת שהיא נחמדה אבל לא יודעת אם…. הפסיכיאטרית קטעה את המחשבות שלי "יופי עכשיו שהכרתן אבישג לכי לחתום על תפסי השחרור". אמרתי מהר "לפני שתלכי". היא הסתובבה וחייכה עלי חיוך חם ואמרה "מה?" שאלתי ויצוא לי קצת דמעות "למה את עושה את זה?" היא אמרה "כי אני מהקבוצה של ההתאבדויות שמעתי מלא סיפורים עצובים אבל לך אין אף אחד וממה שהבנתי מהסיפורים צריך משהו כדי לעבור את התקופה הזו גם אני עברתי אותה אבל לבד זה בלתי אפשרי… היא עצרה רגע לקחה נשימה גדולה והלכה עם דמעות שניסתה להסתיר והתאמצה ממש שלא יראו את הדמעות ללא הצלחה.