משהי -1

כן, החלטתי בשלב הזה של החיים לראות מה יקרה, ואו מה הבעיה שלי, כל יום אני חושבת את זה בליבי. מה נהיה מימני? או שבעצם נהייתי אני? אבל עוד לא מצאתי את האני הפנימי שלי? רגע בעצם מה זה אומר? ואו, העולם הזה מתחיל להיות מוזר מרגע לרגע? אבל איך אפשר להגדיר מוגדר בכלל, אולי איך שמגדירים אותי. אבל מי נותן להם את הזכות? ולמה יש לי יותר מידי שאלות, זה כבר מתסכל, מעניין מה חושבים עלי כשאני ככה, רגע למי אכפת? על מי אני עובדת לי איכפת. אוך, נמאס לי, באמת שנמאס, מה הבעייה איתי, רגע אולי אין בעייה איתי? אולי אני מושפעת מאחרים, כי הם הקובעים את הנורמות החברתיות? אם שואלים אותי, הם מתנהגים כמו אנשים טיפשים. מעניין אם יש עוד אנשים כמוני, ששואלים את עצמם כל כך הרבה שאלות ולא מבינים מה הם. הלואי והייתי פוגשת אנשים כאלה, בינתיים כל אחד פה חושב רק על עצמו אבל במובן של איך אני נראה לחברה ומה מד הפופולריות שלו. אוך למה אני שומעת את השם שלי כלכך הרבה פעמים זה מתסכל. ליסה ליסה ליסה.

"ליסה, ליסה! את בסדר?" שאלה המורה לביולוגיה. הסתכלתי אליה והנהנתי. "תנסי לשים לב יותר בסדר?" הנהתי שוב. מה אכפת לה בכלל מימני וממה שאני מרגישה, היא באה לעבוד לקבל כסף וללכת, לא נראה לי שהיא צריכה עוד בעיה כמוני בחיים,היא סתם רוצה שכולם יחשבו שהיא שם בשבילינו, אבל על מי היא עובדת? בטוח שלא אלי, טוב שאמרתי בסדר ולא התחלתי לדבר. עדיף להגיד שאתה בסדר מאשר להסביר למה לא, המוטו של חיי.
-צילצול-
"ואו, החומר ממש קשה, הבנת משהו ליסה?" שאלה אותי נלי. הסתכלתי אליה ולא עניתי לה. "ליסה… את מקשיבה לי?" "כן" אמרתי. "אז, הבנת את החומר?" שאלה.
"לא" עניתי לה. "כן גם אני לא, היא לא מסבירה טוב בכלל" הנהנתי בראשי. נלי הייתה סוג האנשים שאכפת לה רק מהלימודים, לפחות זה מה שאני חושבת,עם אנחנו מדברות, זה לא על חיים אישיים, זה על לימודים, ועם לנסות לדבר איתה אני רואה בעניים שלה שמשעמם לה לשמוע את סיפוריי החיים שלי, אפילו שיש אנשים שמתים שאני יספר להם מה עובר עלי, או שמעניין אותם לפחות. כשאני חושבת על זה, אני ממש רוצה חברה טובה או ידיד הכי טוב, אבל אני כל הזמן חושבת שכולם שונאים אותי, זה ממש מעצבן, ואני תמיד מחפשת משהו רע אצלי, אבל כשאומרים שהם לא שונאים אותי, אני חושבת ש הכל שקר, שוב פעם למה יש לי כל כך הרבה שאלות. מה עובר עלי.
עליתי במדרגות מהכיתת ביולוגיה לכיתה שלי. שיעור אזרחות, אני יושבת מאחורה עם ילדה, בואו נגיד קצת מגעילה, אליי. אבל אני אף פעם לא אומרת לה כלום. מלפניי היה ילד בשם דוד ולידו ישבה אווה. אני ודוד נוסעים לבית ביחד באוטובוס אנחנו בערך גרים אחד ליד השני. וגם טינה נוסעת איתנו היא כיתה מתחתינו. טינה כל הזמן מקנא בי כי אני ודוד מדברים הרבה, אבל היא בעצם בעצמה אף פעם לא משתתפת בשיחה שלנו. היא ודוד היו חברים פעם. מוזר להגיד אבל אני ריחמתי אל דוד כי הייתה לו חברה הרבה יותר טובה מטינה. ומאז טינה ואני קצת התחברנו ודיברנו אבל את האמת אני לא אוהבת אותה היא רעה. היא תמד חושבת שהיא טובה ותמיד מוציאה אותי הרעה. והיא ניסתה פעם להתאבד, אז אני לא קוראת לה בשמות כמו מגעילה, או לסבית אפילו שהיא כן לסבית ומגעילה אבל.. זה פגע בה, ואני כבר לא אומרת לה שוב דבר ישירות, היא אמרה לי שהיא ניסתה להתאבד בגלל דוד בגלל שהוא מגעיל עלייה אבל, ריחמתי אליה, ואז חשבתי אל זה היא ניסתה להרוג את עצמה בגלל דבר כל כך טיפשי, בגלל שדוד לא דיבר אתה, ולפעמים היה מקניט אותה בשמות כשהלכנו לבית אבל בשמות, שכן ביו מתארים אותה נכון.כי היא לא נתנה לנו לדבר, או התפרצה לשיחה שלנו והוא אמר לה שתקי או את טיפשה וזה הדברים שהיא בכתה בגללם ואני תמיד נסעתי בהאשמות של, אתם שונאים אותי ואתם לא מדברים איתי ולמה את שוב פעם עושה לי את זה את יודעת שאני אוהבת אותו ובלה בלה. והתשובה שלי תמיד הייתה אותו דבר. אם את רוצה להשתתף בשיחה תשתתפי, אבל זה שאת מפריעה באמצע משפט שלו, תיסעי בתוצאות שלך.
המורה נכנסה לכיתה. אני ודוד דיברנו על דברים טיפשיים כמו תמיד. היה צילצול יצאנו מהבית ספר וטינה אני ודוד הלכנו לכיוון האוטובוס. לא דיברתי הפעם,אבל דוד התחיל שיחה אז הקשבתי ועניתי לו לפעמים. וטינה הייתה מאחור והייתה עצובה.
" דוד, לך דבר איתה." אמרתי. " אני לא רוצה" אמר.
"בבקשה? לך דבר איתה."אמר והוא הלך ואמר משהו והיא רק הינהנה בראשה. "רואה? זה בילתי אפשרי. גם כשבאים אליה, היא לא רוצה לדבר, אני לא הולך לרדוף אחריה." אמר. את האמת הוא צודק. עם היא חושבת שככה תשיג את תשומת הלב שלו אז היא טועה.
חזרתי הביתה. פתחתי טלוויזיה. וראיתי את הסידרה הקבועה שלי. האישה שבסדר כותבת בלוג על החיים האישיים שלה. גם אני רוצה. זה נראה כיף. וזה מרגיש כיף. לחשוף את הרגשות שלך אבל לא לאנשים הקרובים אליך ולעשות את החיים לסיפור. נראה טוב. הגיע כבר הערב ו…