משהו מיוחד- פרק 2

"אני פרנק," הציג את עצמו האיש המסתורי. הוא לבש חליפה אפורה, עניבה שחורה ונעליים שחורות אשר הותאמו לעניבה. הוא החזיק מזוודה קטנה ושחורה. אפילו שערו השחור נראה רשמי. דילן הביט בו בחשד. הוא לא מתאים לפה, זה בטוח, כך קבע דילן כאשר התבונן בו בסקרנות. מה הוא עושה פה?
"אני המורה המחליף שלכם. בבקשה שבו במקומכם." אמר האיש והתקדם אל שולחן המורה הכחול והגדול. הוא התיישב בנוחות על כיסאו השחור והמרופד והניח על שולחנו את המזוודה הגדולה והשחורה. שאר התלמידים התיישבו על כיסאותיהם הצהובים בתקווה לשיעור חופשי. דילן הוציא מתיקו את מחברת ההיסטוריה שלו ואת הספר הגדול, והניח אותם על שולחנו החום. הוא לא הפסיק להביט במורה המשונה אשר חיטט במזוודה שלו בחיפוש אחרי ספר ההיסטוריה. לפתע המורה תפס את דילן בעיניו והביט בו בכעס קל.
"כן, ומשהו מפריע לך, מר מרטין?" שאל המורה בסרקסטיות וסידר את משקפיו. כל תלמידי הכיתה הביטו בדילן בהפתעה. לא שאין להם סיבה. אין מורה אחד שהתנהג כך לדילן. דילן המובך הביט בכולם בחוסר נוחות. הכל כדי לא להביט שוב בפרנק.
"נו, מר מרטין? הטואיל בטובך להסביר את עצמך?" פרנק הרים את גבותיו בניצחון על תלמידו המובך. לחייו של דילן התאדמו קלות.
"אממ…" מלמל דילן. "אין סיבה. אני מצטער.."
"וטוב שכך." קבע פרנק והוציא את הספר מהמזוודה, שאותה הניח בצד השולחן. באותו הרגע דילן שנא את המורה המחליף. אף מורה לא דיבר כך אליו לעולם. הוא התחיל לחשוש מה יקרה אם הוריו ישמעו על כך. המחשבה על כך רק גרמה לו לשנוא את פרנק עוד יותר.
"בסדר תלמידים, תפתחו בבקשה את ספר ההיסטוריה שלכם לעמוד 99. אך לפני זה, מישהו יכול להגיד לי מקרה אחד שהתרחש לפני המהפכה האמריקאית?" הוא הניח את הספר על השולחן והסתובב בין התלמידים. הייתה דממה מביכה בכיתה. אף אחד לא רצה להיבחר ולהביך את עצמו. פרנק צעד בצעדים אטיים בין השולחנות עד שנעצר מול דילן המופתע.
"ובכך, מר מרטין?" קולו הסרקסטי עצבן את דילן. הוא קילל את המורה בלי קול.
"טבח בוסטון, אדוני." הוא ענה בפשטות וחייך בניצחון. לחשושים שקטים נשמעו מסביב לשניים. פרנק בחן את דילן והניח את ידו על סנטרו.
"כל הכבוד, מר מרטין. ועכשיו נעבור לשאלה אחרת: לאיזה מדינה יש דגל בעל משולש שווה שוקיים?" שפתיו של המורה נמתחו בחיוך קל כשראה את תגובותיהם של התלמידים המופתעים. בחיים לא נתקלו בשאלה כזאת.
"כן? למישהו יש תשובה? מר מרטין." אמר בקול רם ופנה אל דילן.
למה?! מה הוא רוצה ממני?! רטן דילן בלבו.
"ובכך, מר מרטין?" קולו היה שבע רצון.
"הפיליפינים." הוא ענה בקצרה ובקור רוח. דילן הביט בפרנק במיקוד. הוא ממש רתח על האיש.
דממת אלחוט שררה בכיתה הקטנה. הקול היחיד שנשמע היה קול המאוורר הגדול והלבן שבתקרת החדר. הייתה הרגשה שכל העולם נעצר לכמה דקות תמימות. פרנק נעץ את עיניו בדילן. איך הוא יודע?! הוא חשב לעצמו. יכול להיות.. ש.. מייקל צדק?
לא! זה לא יכול להיות.
"יפה מאוד, מרטין." פרנק ענה בקצרה ומיהר להסתובב, לנסות להעלים את מחשבותיו הלא פוסקות.
"כל הכבוד." לחשה אנה לדילן. אחרי הכל, שולחנה הוצב, למרבה הטיפשות, ליד שולחנו של דילן. עיניה החומות בגוון האגוז הבריקו בגאווה למראה ידידה. היא תמיד ידעה שדילן הוא אחד למיליון. היא בחיים לא פגשה נער כמו דילן. עכשיו קיבלה הוכחה נוספת לכך.
"באותו נושא: מי יוכל לספר לי על דגל ובו שני משולשים שווי צלעות?"
"אני יודע!" יד קטנה וחיוורת עלתה בגאווה.
"כן.. מר ברייס?"
הנער הצנום חייך בשמחה על כך שנבחר ע"י המורה הקשוח. עיניו בגוון כחול-מחשמל נצצו. שיער השחור בעל הגוונים הכחולים-מחשמלים נראה מבריק. תיק צד בצבע חאקי התנדנד על כיסאו.
"ישראל, לא?" הוא שאל בשמחה. חיוך קל עלה על פניו של המורה המבוגר.
"נכון מאוד, מר ברייס." אמר פרנק בקול שמח. שפתיו נמתחו אל חיוך שבע רצון, מה שגרם לדילן לפעור את פיו.
הוא מחייך?
הצלצול הארוך נתן לדילן אוויר לנשימה. סוף סוף יוכל המורה ללכת!
"האא…" הוא נאנח. "טוב, כנראה שזה הכל להיום. משוחררים!" הוא צעק בקולי קולות. התלמידים נשמו לרווחה וחייכו על כך שסוף סוף נפטרו מהמורה הקשוח.
"מרטין?" הוא שאל והביט בדילן. "בואי אליי."
מה עכשיו?! רטן דילן בליבו והתקדם בצעדים חפוזים לכיוון המורה המבוגר.
"כל הכבוד לך, מרטין. הפתעת אותי בידע הרחב שלך. המשך כך, אדוני הצעיר." קולו הביע צער קל ומוחבא שדילן לא הבין, אך עדיין חייך לתודה ולחץ את ידו. פרנק החל להכניס את ספרו ואת כל ציודו אל תוך המזוודה הקטנה.
דילן הביט במאייר. הוא ישב על שולחנו והכניס את ציודו אל תוך תיק הצד שלו – שהיה עמוס מלכתחילה. הוא התחיל להתקדם לכיוונו.
"מאייר," התחיל דילן לקרוא לו. בהפתעה מאייר כמעט העיף את תיקו. הוא ממש הופתע מכך שדילן בא אליו. דילן צחק קלות.
"היי דילן." אמר מאייר כאשר דילן כבר היה מולו פנים אל פנים. הוא החזיק בתיקו בחזקה, כנראה מפחד שהתיק יעוף מידיו. שוב.
"רציתי להגיד לך כל הכבוד. המורה הזה היה ממש ממש קשוח…" אמר דילן. חיוך עלה על פניו של מאייר.
"אתה חושב? אתה באמת חושב ככה?" עיניו של מאייר נצצו באושר. דילן הנהן.
"אתה בסדר, אחי." אמר דילן בחיוך ולחץ את ידו. מאייר נראה מאושר.
קולות כחכח גרון הגיעו מהרמקול שמעל הלוח הארוך והלבן. זה היה קולה של המזכירה.
"תלמידי כיתות י', תלמידי כיתות י' משוחררים לביתם. אני חוזרת: תלמידי כיתות י' משוחררים!"
כל הכיתה צעקה בהתלהבות. חלק מהילדים זרקו את ספריהם באוויר ונתנו להם לנחות על הרצפה בכוח. כל התלמידים הרימו במהרה את כיסאותיהם ומיהרו לצאת מבית הספר לפני שהמזכירה תשנה את דעתה.
"נתראה." נפרד דילן לשלום ממאייר והלך לדרכו.
דילן יצא במהירות לדרכו. חשב איך הוריו יגיבו לכך שחזר מוקדם מבית הספר.
יופי. זה מה שאני צריך עכשיו. לשמוע את ההתלוננויות של ההורים שלי.. רטן דילן בליבו.
"דילן!" קראה טורי ונופפה בידיה. היא התחילה לרוץ לעברו.
"איפה אתה? משחררים אותנו מוקדם סוף סוף! בוא נלך!" אמרה כאשר עמדה לידו. עיניה נצצו בשמחה. סוף סוף תוכל לברוח מוקדם יותר מהכלא! ועוד בלי להיענש! היה זה נס משמיים!
"איך היה בשיעור גאוגרפיה, גרייס?" קרא דילן בקול ציני מעט. טורי שלפה מכיסה דף קטן וורוד אשר עליו חתימה קטנה בצבע שחור.
"ריתוק. וכן: אני מאשימה אותך." טורי הזעיפה את פניה ושלבה את ידיה בכעס מזויף. דילן צחק.
"כן, כן… אולי נחליט זו אשמת המורה?"
"אני כבר לא יכולה להגיד את זה.. אנג'לה כבר לא מקבלת את התשובה הזאת.." טורי הנידה בראשה. טורי אהבה את אנג'לה. אחרי הכל, היא אימצה אותה לפני שנתיים. טורי גרה חמש שנים בבית היתומים ואז אנג'לה חילצה אותה משם. אף פעם היא לא תוכל להודות לה מספיק.
מאותן שנים היא גם הכירה את דילן. היא פגשה אותו בגיל שש כשברחה מבית היתומים והלכה לפארק. שם ראתה את דילן לראשונה ומיד התחברו השניים. הוא החבר הכי טוב שלה. הם תמיד יהיו ביחד, וזה הדבר שהכי חשוב לה.
"סוף סוף יכולת לצאת מהמקום הזה. עם אישור. אני צודק גרייס?" טורי גלגלה את עיניה. זה היה אור שליו, בן כיתתה. שיערו הבלונדיני נח בצורה מושלמת ועיניו הביעו לגלוג ושמחה בו זמנית. הוא לבש חולצת בית ספר ירוקה קצרה שחשפה את ידיו החסונות וג'ינס כחול וארוך. הוא החזיק בידו בתיק בית הספר הריק שלו.
"תעזוב אותי, אור. אין לי כוח אליך…" סיננה טורי. "בוא נלך, דילן.." טורי תפסה בידו של טורי והחלה לגרור אותו משם. אור החל ללכת לכיוון השני בחזרה לביתו.
"הוא מעצבן אותי! מה כבר עשיתי לו?!"
"זה אור. לא בדיוק צריך סיבה כל כך טובה שיעצבן אותך." ענה דילן. למרות שאף פעם אור לא עשה לו משהו..
"בסדר.. לא משנה כבר…" מלמלה טורי. דילן חייך.
לא עבר הרבה זמן עד ששניהם עמדו מול הבית של אנג'לה. זה היה בית לבן וקטן. הדשא הקצוץ נראה מטופח מהרגיל, הפרחים הלבנים והצהובים הוצבו בשיירות-שיירות מסביב לגדר הלבנה שהקיפה את שטח הבית. ליד הבית נחה המכונית הקטנה והכסופה של אנג'לה.
"טוב.. תודה דילן." אמרה טורי.
"נתראה מחר?" שאל אותה והרים את גבתו. טורי צחקה.
"נתראה מחר." הם התחבקו. טורי הרגישה כל כך בטוחה לידו. היא כל כך אהבה את דילן והוא אותה. אין מישהו אחד שאהבה יותר ממנו.
טורי נכנסה לביתה הקטן. הקירות הלבנים המצוחצחים נראו מבריקים אחרי שאנג'לה ניקתה את הבית. ריח טוב של תפוחי אדמה שרר בבית והרעיב את טורי. טורי זרקה את תיקה ליד דלת הכניסה והסתובבה בבית הקטן.
"אנג'לה? את בבית?" היא קראה בקולי קולות אחרי אמה. היא התקרבה אל שולחן האוכל הגדול. הוא היה מכוסה במפה פרחונית ויפה אך עדיין יכולו לראות את הצבע החום-בהיר של השולחן. לפתע טורי תפסה במבטה פתק. פתק קטן ולבן שנח בצד השולחן.
"מה זה..?" מלמלה לעצמה ופתחה את הפתק.
"טורי היקרה שלי.
אני בנסיעת עסקית ואני אחזור היום בערב. בתנור יש לך ארוחת צהריים.
אני יודעת שקשה לך בזמן האחרון שאני לא בבית. אני יודעת שהייתי אמורה להיות בבית אתך היום אבל זה היה מאוד מאוד דחוף!
אוהבת אותך!" טורי קראה לעצמה את הפתק בעצב. היא כל כך קיוותה להיות היום בבית עם אנג'לה. היא הזיזה צרור משיערה השחור אל מאחוריי אוזניה המחודדות.
"אוהבת אותך גם.." מלמלה לעצמה והתקדמה אל התנור להוציא לעצמה את ארוחת הצהריים ולחוות עוד יום בודד.
………………………………………………………………………..
"בית! אני בבית!" מאייר קרא בקול מאושר ונכנס אל ביתו. הקירות הגבוהים והלבנים מלאי התמונות היו מצוחצחים. השטיח הלבן ישב בצורה מושלמת על הרצפה הלבנה מול הטלוויזיה גדולה. חלונות רבים ועגולים נמצאו בכל פינה בבית הענק והכניסו אור רב לבית ונתנו לו תחושה נוספת של יוקרה.
הוא טרק את הדלת והניח את תיק הצד שלו על הספה הלבנה. הוא היה רגיל שהוריו לא בבית. הוא כבר חיכה לספר להם על מעשיו יומו כשיחזרו מעבודתם היום בערב.
"מיאו…" קול קטן נשמע מאחוריי הספה. באטיות יצא ממקום מסתורו ופיהק בעצלתיים. פרוותו האפורה הייתה חלקה ויפה. עיניו הירוקות הביטו במאייר בסקרנות.
"סב! הנה אתה! מה עשית היום?" שאל מאייר והרים את החתול בהנאה.
"מיאו.." ילל סבסטיאן. הוא טפח ברגלו הקטנה על זרועו של מאייר, ומאייר אשר הכיר את החתול שלו, הבין במיידי.
"אתה רעב, נכון?" הסיק מאייר. כמובן שכן, סבסטיאן תמיד יחשוק באוכל.
"מיאו!" קרא סבסטיאן בהתלהבות. מאייר הניח אותו על הרצפה הלבנה ורץ להביא לחתולו האהוב את ארוחת הצהריים שלו. לא עבר הרבה זמן עד שחזר על סבסטיאן עם קערה גדולה במזון חתולים.
"מיאו!" קרא סבסטיאן והרים את ידיו כמנסה לתפוס את מזונו. מאייר צחק.
"לא לא לא. אתה אוכל במקום הקבוע, ליד החלון, נכון סב?" החתול האפור מתח את רגליו. מאייר חייך והניח את קערת האוכל האדומה ליד החלון הגדול. החתול הרעב רץ במהירות אל מזונו וטרף אותו בהנאה.
"חתול טוב.." הוא מלמל. "טוב, עכשיו תורי!"
במהירות מאייר חימם את ארוחת הצהריים שלו ואכל אותו בשמחה, תוך שהביט בחתולו ממשיך לאכול את מזונו.
לפתע צלצול טלפון נשמע. מוזר.. חשב מאייר. בדרך כלל אין טלפונים. הוא מיהר לענות לטלפון כאשר הוא משאיר את ארוחתו על השולחן.
"הלו?" הוא אמר.
"מאייר!" קולו של אביו נשמע. פיו של מאייר נפער. זה קורה באמת?
"אבא! אני לא מאמין שהתקשרת! אני כל כך רוצה לספר לך מה עבר עליי היום-"
"כן,כן… אין לי זמן עכשין מאייר! באתי להתקשר שאני ואמא נגיע היום מאוד מאוחד ותאלץ להכין לעצמך את ארוחת הערב. אתה תראה אותנו בבוקר, בסדר?"
"אב-"
"יופי! ילד טוב. נדבר אחר כך, חמוד!" אביו קרא ועצר את מאייר מדיבורו.
וכך נגמרה השיחה.
"מיאו?" שאל החתול שהתקרב אל מאייר בעצלתיים. מאייר נאנח וקימר את גבו.
"לא.. אני בסדר, סב." הוא מלמל בעצב והלך לפנות את צלחתו.
"רק עוד יום רגיל.."