משאלה – 4
"דניאל! הו, דניאל, זה באמת אתה?", קראה אלי שוזרת החלומות, רצה אלי במים הרדודים, צמתה החומה מתנפנפת, שמלתה הלבנה הקרועה רטובה כולה. פתחתי אליה את ידי, מדשדש לקראתה, מתנשם. היא התנגשה בי בכוח, נאחזת בי כמו עמדתי להיעלם בכל רגע. ליטפתי את ראשה ואימצתי אותה אלי, מנדנד אותנו לקצב הגלים.
"שששש..הכל בסדר", לחשתי באוזנה, ולחשתי והמשכתי – אך היא המשיכה לבכות, מתייפחת בעוצמה שהרעידה את כל גופי.
"ששש.. אני פה", אמרתי לה, מעמיד אותה מולי ומחייך. רק אז היא ניגבה את פניה בשרוולה, מעיזה להרים אלי את עיניה הירוקות הבורקות.
לפתע התנתקה ממני, מועדת אחורנית ונופלת לגלים הרדודים, מתרחקת כאילו ראתה מפלצת. "זה לא אתה! שקרן! תחזיר לי את דניאל!", היא צרחה באימה. "רשע! הלוואי שייקח אותך השטן – ", "תיכף עזאזל ייקח את שנינו אם לא נעוף מפה..", "לא אכפת לי! לפני רגע היית דניאל! אני ראיתי אותך – כלומר אותו – הרגשתי אותו. הוא היה ממש פה! מה עשית לו??", היא המשיכה לצעוק עלי, מכה בי באגרופיה הקטנים.
זה כאב.
את האגרוף הבא תפסתי. גם את הבא אחריו, מאלץ אותה לעצור. היא נשאה אלי מבט מפוחד וזועם, מתנשמת. היא ניסתה להתרחק, אך לא נתתי לה, מועך את אגרופיה בכוח שכאב אפילו לי. "דניאל בטח היה אדם טוב", אמרתי בשקט, בהיסוס.
"דניאל הוא אדם מדהים. החבר הכי טוב – האמיתי היחיד – שהיה לי אי פעם"
הנהנתי בראשי, מוריד לאט את אגרופינו למטה, משחרר קמעה. "תוכלי לספר לי עליו עוד..?", שאלתי מבלי לעזוב את ידיה.
דממה. מלבד רחש הגלים וזוהר קלוש של כוכבים ומחצית הלבנה.
"נפגשנו בבית הספר. זה היה בכיתה יא'. לא שמתי לב אליו אף פעם, עד לטיול השנתי. עשו עלי חרם, אפילו לא יודעת על מה. אבל אני שתקתי והמשכתי, כי מי הם שאני אבכה בגללם??", היא סיימה כמעט בצעקה. הנהנתי בראשי, מסמן לה להמשיך.
"בכל מקרה, בערב האחרון כולם ישבו ושרו מסביב למדורה. אני פתחתי את שק השינה ושכבתי, מביטה בכוכבים ושומעת הכל – שומעת את השמחה שלהם, את הצחוק שלהם – וחושבת לעצמי שאני לא זוכרת שאי פעם צחקתי ככה, ועוד עם אנשים אחרים. התחלתי לבכות, בלי שרציתי. ניסיתי לא לעשות רעש, התכרבלתי בשק"ש והקטנתי את עצמי כדי שאף אחד לא ישים לב – שלא תהיה להם עוד סיבה לצחוק עלי"
עזבתי את אגרופיה, מניח לידיה לצנוח לצד גופה השברירי.
"אז שמעתי צעדים מתקרבים. בהתחלה חשבתי שאני מדמיינת, אבל כשהם המשיכו להתקרב נעמדתי וצעקתי שיעזבו אותי בשקט. אני עוד זוכרת את המבט המופתע שלו, הגבות המורמות, העיניים הצוחקות. הוא רק אמר: 'לא', ואז התחלתי לבכות והתחבקנו. מהר מאוד נידו גם אותו – כי הוא היה איתי, ושנאתי את עצמי בגלל זה – אבל אף פעם לא היה לו אכפת"
"את זוכרת אותו ממש טוב, נכון?", שאלתי.
"כאילו זה היה אתמול", היא השיבה, מתיישבת בתוך המים. למרות הקור הצורב, התיישבתי לידה, נושא אליה את מבטי, מחפש את המילים..
"וזה לא היה אתמול?", שאלתי לבסוף, מתחרט מיד על השאלה המוזרה.
אך היא רק הנדה בראשה והביטה בי במבט העצוב ביותר שראיתי מימי, עיניה הירוקות חודרות: "הוא נהרג בתאונת דרכים שנה אחרי זה. אפילו לא הספקתי לומר לו שלום. לא הספקנו לחגוג יחד את ראש השנה, חיכינו לחורף הזה, הוא הבטיח שייקח אותי לראות זיקוקים. ואני חיכיתי.."
"ואת עדיין מחכה", ציינתי, מרים את סנטרה ובוחן את פניה. היה בהן משהו מוכר, העיניים הירוקות, הפה הקטן, המצח הרחב.. אבל כל פעם שהרגשתי שאני נזכר – התחושה נעלמה והיא שבה להיות סתם נערה שיושבת בים ובוכה. הלוואי שיכולתי לעזוב אותה, לומר שזה לא קשור אלי. להתקשר למשטרה, או למוקד עזרה נפשית, ולשוב הביתה ולשכוח אותה. אבל ידעתי שהיא דוברת אמת.
וידעתי גם שאין צירופי מקרים בעולם.
"כמו איזו מטומטמת", היא זרקה, אוספת צדף ומטיחה אותו בחזרה בים, מבלי שיקפוץ אפילו פעם אחת.
"לא נכון, את פשוט מתגעגעת"
"אבל מה הטעם? מה הטעם בכל החלומות האלה אם הם רק מתנפצים בסוף? אתה לא יודע מה זה. אני שוזרת החלומות. כל החלומות הם בדיוק כמו החלום שלי – תמיד מישהו מת, או נוטש או נעלם או משתנה עד שבקושי אפשר להכיר אותו. לכל החלומות האלה יש סוף עצוב וכואב אחד שלא – "
"אבל את עדיין מאמינה בסוף טוב"
"מטומטמת. כבר אמרתי?", היא גיחכה ונעמדה. "תראה, עוד כוכב נפל", היא הצביעה אל הפס הבוהק שחצה את השמיים זרועי הכוכבים. "ואולי הוא סוף סוף חזר? אל המקום שהוא שייך לו -", "פחחחח. הוא נפל. סמוך עלי", היא ענתה לי בלי להסס, זורקת עוד צדף מבלי שיקפוץ ולו פעם אחת.
רחש הגלים בלע את המילים שרציתי לומר. נשכבתי על הגב, פורש את ידי, צף על הגלים.
"הוא גם אהב לצוף ככה. אתה יודע?", היא ציינה, והרגשתי עלי את מבטה הבוחן.
"הממממ", חשבתי בקול, לא טורח ולא יכול לזוז.
"הוא גם היה עושה לי את זה!", היא צעקה עלי, דוחפת אותי עד שנפלתי למים והתהפכתי לשבת מולה. משכתי בכתפי. "למה אני לא מופתע?", מלמלתי, מביט אליה, ממתין לשאלה שאני יודע שעוד תבוא, כמו זרם המעמקים העולה לפתע אל הים.
"אפשר לשאול שאלה?", היא שאלה.
"בטח", הנהנתי בציפייה, לא יכול שלא לחייך, שואל יחד איתה:
"מי אתה?"
"מי את?"
תגובות (0)