משאלה: סקוט

אני יושבת בכיתה, איני מדברת עם איש ורק מביטה מהחלון.
אני מקווה שאיש לא ידבר איתי בקרוב, לא שתיתי קפה בבוקר ואני נוטה להיות מרושעת כאשר מונעים ממני את מנת הקפאין שלי. טוב, זה לא שאריק ממש מנע ממני את הקפאין, פשוט לא היה לו קפה בבית, דבר אשר אני לא מבינה, מי לא שותה קפה בבוקר?
חוץ מזה, לא היה לי מושג איפה אני יכולה למצוא קפה הגון בחור הזה וכבר איחרתי לבית הספר. אני מניחה שלא היה ממש אכפת לי לאחר, למען לא תכננתי בכלל ללכת לבית הספר היום, הרי רק אתמול הגעתי לפה, אך מתברר שאחד הכללים לכך שאשאר פה, הוא שאני אלך לבית הספר באופן סדיר. אני מניחה שאין צורך להגיד מה אני חושבת על הכללים שלהם.
אך אני מניחה שלחיות אצל אריק לא יהיה כל-כך נורא, זה הרע במיעוטו ואני צריכה להודות על כך שהורי השאירו אותי אצל אריק ולא בצידי הדרך של כביש נטוש כלושהו.
אם כי אני די בטוחה שהם עשו זאת פשוט בגלל שהם פחדו שאם הם ישאירו אותי בצידי הדרך אני אמצא דרך לחזור הביתה עוד לפניהם.
נערים ממשיכים להיכנס אל תוך הכיתה ולפני שאני מספיקה למצמץ הכיתה אשר הייתה ריקה לפני רגע הייתה כמעט מלאה כעט. אני מרגישה כל-כך בודדה לפתע ולמרות הכל, מגלה כי אני מתגעגעת לבית הורי. זמני שם אולי לא היה הכי מהנה, אך כל חברי נשארו ואני כל-כך הייתי מעדיפה לשבת בכיתה הישנה שלי עכשיו, מוקפת חברים ואנשים שאני מכירה כבר שנים.
"כדור הארץ לפיה הקסימה." קול קורא, ואני מנסה להתעלם ממנו עד שאני מבינה שמדברים אליי. פיה מקסימה? תעשו לי טובה. עם שיערי הכמעט לבן ואיפורי הכהה, הייתי רחוקה מלהיראות כמו פיה. אם לומר את האמת, אני די בטוחה שנראתי יותר כמו מלאך נוקם, זאת אומרת אם רוצים להשוות אותי למשהו.
והתכוונתי להגיד לו את זה, לפחות עד שהרמתי את מבטי ושכחתי את כל מה שחשבתי.
כבר הבטתי בו, לא יכולתי שא לחשוב הוא דמה כל-כך לסקוט, כל-כך דומה שלרגע אחד תהיתי אם באמת התעוררתי הבוקר ושאני לא חולמת עוד הפעם את החלום ההוא. אני חולמת אותו לעיתים קרובות לאחרונה. פעם זה היה רק כאשר ישנתי, אך עכשיו אני רואה אותו גם כאשר אני ערה. לרגע אחד לא יכולתי לתפקד אך אז משהו בתוכי צעק עליי על כך שאני בוהה ושעליי לי להתעשת. אני מניחה שאפילו למוח המוזר שלי יש גבולות מסויימים.
"אתה כאילו מחכה שאני אשאל מה אתה רוצה ממני?" אני שואלת בנימה אדישה, כאילו בסך הכל חיכיתי שהוא יגיד מה הוא רוצה ולא איבדתי את עצמי בניסיון להבין אם זה באמת הוא, או שאני פשוט מדמיינת דברים.
"אני מניח שכן." הוא אומר בחיוך מסויים ואני טובעת בעיניים שלו, אלוהים, הגוון האפור שלהן פשוט משגע, כמעט כמו שמיים ביום סוער. אני מניחה ששנינו מודעים לעובדה שאנחנו צריכים להפנות את מבטינו, אך איש מאיתנו לא עושה אפילו ניסיון להנתק את מבטו.
"המורה פה," הוא ממלמל בסופו של דבר והדבר הורס את הרגע הארוך יותר מידי שלנו, כמה חבל."אני יכול לשבת לידך?" הוא שואל חיוך קטן על שפתיו ולרגע אחד אני חושבת שנפלתי הרבה יותר מידי מהר בשביל מישהו שאני לא מכירה, אך לעזאזל, אני מניחה שהמוח שלי נכנס לבקרת חירום וכל מה שהוא רוצה לעשות זה להשלים את החסר לפני שיהיה מאוחר מידי.
המורה נראית נחמדה, אם כי רוב מה שהיא לימדה לא עניין אותי בכלל או את הנער לצידי, בגלל שיכולתי בהחלט להרגיש במבטו עליי. אני לא יכולה שלא לחשוב שהוא לא באמת סקוט, זאת אומרת, הוא לא סקוט שלי, לא השד שרודף את סיוטי בהבטחה של משאלה, משום שלמרו תשהוא כואב כל-כך שזה כואב, יש בו משהו הרבה יותר מידי אנושי ברגע ההוא, משהו שגורם לי לפקפק באמונתי שהוא השד. כך לפחות חשבתי, מחשבה אשר מהר מאוד התגלתה כמטומטמת ושגויה לאחר הוא נשען לעברי ולחש את המשפט הבא אל תוך אוזני.
"חשבת כבר על המשאלה שלך?"