מר סוכריות צבעוניות- פרק 4

איתמר נכנס באיטיות למקדש, בוחן כל צעד ומביט ללא הרף לכל הצדדים, משתנק בכל פעם שמביט לכיוון חדש.
הוא הרכין את ראשו ממש מספר צעדים לפני שהגיע אל דוכן העדים והתיישב מאחוריו בתבוסה, מזיז את אצבעותיו בלחץ מול עיניו.
הסתכלתי בהפתעה גמורה אל האדון רוליגן, והוא השיב לי מבט אובד עצות. לאחר מכן אמר בשפתיו "סמכי עליי" ופנה לכיוון ספסל השדים המושבעים הרעים.
"ממש מאחוריי יושב איתמר וולפיש, כמו שאתם יודעים, והוא עומד לענות לי למספר שאלות מאווווד חשובות," אמר האדון רוליגן בסמכותיות תוך כדי שמתהלך מצד לצד ולא מסיר את עיניו ממר סוכריות צבעוניות. מר סוכריות צבעוניות הביט על איתמר במבט חשדני, ואז הסתכל עליי במבטו המרושע שאליו כבר התרגלתי. "אחד ועוד אחד," אמר לי בשפתיו וצחק בלבו.
ואני, כמו שאמר לי, עשיתי אחד ועוד אחד. מה לעזאזל איתמר עושה פה?! הוא אמור להיות עכשיו עם נעמה, שלא לדבר על זה שהוא לא אמור לדעת שאני נערת שדים, זה אמור להיות סוד! ואז הבנתי שאחד ועוד אחד זה שניים- איתמר הוא נער שדים בעצמו?!
"איתמר", קטע האדון רוליגן את מחשבותיי.
"האם אתה מכיר את הנערה הצעירה הזו?" שאל שאלה מובנת מאליה והצביע עליי.
"אני מכיר," פסק איתמר, קירב את המיקרופון אליו וכחכך בגרונו. "זוהי אלי דביר. היא לומדת איתי בכיתה, גרה איתי בשכונה, עושה איתי את שיעורי הבית, מדברת איתי בטלפון, עושה איתי הכל."
נצמדתי לכל מילה שהוא אמר. לא האמנתי שזה מה שהוא אומר עליי כשלפני שעה קלה ישב עם הילדה שאני שונאת יותר מכל.
איתמר הזדקף במושבו והרים את המיקרופון אל פיו.
"זוהי אלי דביר ואני לא יודע מה הייתי עושה בלעדיה," סיים את תשובתו לשאלה.
לא ידעתי אם להגיב בחשדנות או לימס מרוב הפתעה.
"האם אתה יודע עליה משהו מיוחד שאף אחד לא יודע?" שאל האדון רוליגן עוד שאלה מובנת מאליה.
"רק עכשיו אני יודע, שאלי היא נערת שדים. לא היה לי מושג, אבל תמיד ידעתי שיש בה משהו מיוחד. לא כמו כל אחד אחר- עכשיו אני יודע מהו." איתמר חייך קלות והצטנף בתוך הסווטשירט הכחול והעבה שלבש, לאחר מכן שקע בתוך מושבו והתרחק מהמיקרופון.
"יש משהו שהיית רוצה להגיד לאלי לפני שאני משחרר אותך לבינתיים?" שאל האדון רוליגן והדגיש את המילה "לבינתיים", מה שגרם לאיתמר להשתנק באימה, אבל במקום להתחבא עוד קצת מאחורי הסווטשירט, לקח את המיקרופון אל ידיו ונעמד.
"כן. הייתי רוצה להגיד לאלי שהיא שונה מכל אחד אחר שאי פעם פגשתי מימיי." איתמר גירד את קצה אפו, משך את שיערו החום והפרוע לאחור ושינה את שם הגוף שדיבר אליו.
"בגללך אני מי שאני, אני לא יכול להסביר את זה. לפעמים נראה שאנחנו מעט רחוקים, אבל אני תמיד קרוב אלייך. אני לא יודע מה היה קורה אם לא הייתי מכיר אותך. את היחידה שאי פעם קיבלה את כל מה שלא בסדר איתי- את העבר שלי, את הפצעים שלי ואת כל הדברים שאני לא טוב בהם ואת כן. את איך שבבית הספר היסודי היו מרביצים לי ובכיתה ז' התנסיתי בפעם הראשונה בסמים, איך שיצאתי מהארון כבי סקסואל ואיך שכמעט התאבדתי. אלי, את זו שהפכה אותי לשמח וחייכן כמו שאני עכשיו, לימדת אותי לאהוב את עצמי. את הצלת אותי, שינית לי את החיים מן הקצה אל הקצה. אלי דביר, אני אוהב אותך! באמת שאני כן, ואני לא חושב שאי פעם אוכל לאהוב מישהי או מישהו בדרך שאני אוהב אותך. אני לא אומר את זה רק בגלל שאת הגיבורה שלי, אלא בגלל שאני באמת מרגיש ככה, תמיד הרגשתי ותמיד ארגיש!"
איתמר נשף פעם אחת אל המיקרופון בלי להוציא מילה והתיישב עם ידו על מצחו.
אני לא דיברתי- הייתי בהלם.
למשך דקה היה שקט מוחלט, אף אחד לא הוציא הגה מפיו.
לאחר מכן, מר סוכריות צבעוניות התרומם ממושבו והלך אל מול האדון רוליגן. הוא הביא לו מבט מתנשא ועבר אל איתמר.
"לא כל כך מהר," לחש לו, אבל כולם שמעו. אי אפשר היה שלא לשמוע.
"אם אתה אוהב את אלי כל כך, איך אתה מסביר את זה?"
מר סוכריות צבעוניות התקדם למרכז המקדש, הוציא מכיסו קונכייה משונה והפנה אותה אל עבר הקיר שמאחורי עמדת השופט של מיסטר גרין. מן הקונכייה יצא אור ועל הקיר הוקרן הרגע שבו איתמר ליטף את כתפי והלך אל נעמה, כרך את זרועו על כתפה ודיבר אליה בלחש."
שוב השתררה דממה לאחר שהקטע הסתיים. איתמר לא דיבר, אני לא דיברתי. שנינו לא היינו בפוזיציה לדבר.
"שקרים," פסק מר סוכריות צבעוניות. "הכל שקרים. אתה לא אוהב אותה ולא כלום, אז אל תגיד שאתה כן, מה אתה מנסה לעשות? לפגוע בה ללא סיבה?"
הופתעתי שמר סוכריות צבעוניות מנסה להגן עליי, אבל ידעתי שהוא משקר. הרי ידעתי שזה קרה רק מפני שהוא נקש באצבעו והחליט לקחת את טיפת האושר האחרונה שלי, שזו בכלל הסיבה שכולנו היינו במקדש הזה.
כמה שרציתי להגיד את זה, אבל לא הצלחתי. במקום זאת, נשפתי מתוך פי אוויר ריק ממילים והפניתי מבט אל איתמר.
"אתה אוהב אותי?" שאלתי בשפתיי.
"כן." לחש איתמר ועיניו נצצו מדמעות.
רציתי להגיד לו שגם אני אוהבת אותו, אבל פחדתי.
"טוב, סוכריות." אמר בזלזול מיסטר גרין, שלא דיבר כבר הרבה זמן.
"חבל מאוד שאתה לא זה שמחליט. האדון רוליגן, יש לך משהו להגיד נגד זה?"
"בהחלט כן." האדון רוליגן שפשף את מצחו, כחכך בגרונו והתקדם למרכז המקדש.
"צר לי להגיד לך, מר סוכריות צבעוניות, אבל הייתי עד לכל הסצנה הקטנה והנחמודת שלך. בתור שד האהבה של אלי דביר, אני תמיד מופיע באופן אוטומטי בכל פעם שמשהו שקשור לאהבה של אלי קורה- וכמובן שמדובר במצב כזה."
האדון רוליגן הפנה את מבטו אליי ואני חייכתי אליו.
"כשאיתמר הגיע לדבר עם אלי, מיד הגעתי וצפיתי בשיחה שלהם. שמחתי בשביל אלי מפני שדיברה עם זה שהיא אוהבת כל כך," אמר האדון רוליגן ברכות וחייך אל איתמר.
"כשראיתי שהוא הולך ממנה לא ידעתי מה קורה- עד שראיתי אותך," הגביר האדון רוליגן את קולו והפנה את ראשו אל מר סוכריות צבעוניות.
"מחייך את החיוך המרושע שלך ונוקש באצבעותיך! הכל קרה באחריותך ואתה יודע זאת, ואני יודע, כי ראיתי!"
"תוכיח!" דחף מר סוכריות צבעוניות את האדון רוליגן והרים את סנטרו.
"האם אתה יכול להראות לנו שוב את הקונכייה שלך, מר סוכריות צבעוניות?" שאל מיסטר גרין.
מר סוכריות צבעוניות הוציא מכיסו את הקונכייה ומחץ אותה בשתי ידיו, מגן עליה ומסתכל על מיסטר גרין והאדון רוליגן במבט מאוים. לאחר מכן הראה שוב את ההקרנה ולשנייה אחת היה אפשר לראות את האדון רוליגן לוחץ את ידיו אל פיו בלחץ.
"הוכחתי את טענתי," אמר האדון רוליגן וחייך אל מיסטר גרין.
מר סוכריות צבעוניות הסתכל אליי במבט חשדני.
"אני מזמין את אלי דביר לדוכן העדים!" הצביע עליי.
קמתי ממושבי בסטנד הנאשם. איתמר קם מדוכן העדים והסתכל עליי תוך כדי שאני מתיישבת במקומו.
התכוננתי לתחקור ונשמתי עמוק.
"רגע אחד!" שמעתי צעקה. כולם הסתובבו אחורה.
בכניסה למקדש עמד לא אחר מאשר מר פינקי.