מר סוכריות צבעוניות- פרק 2

מי שרוצה, לינק לפרק הראשון : https://www.tale.co.il/%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%a4%d7%99-%d7%a0%d7%95%d7%a9%d7%90/%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%94%d7%9e%d7%a9%d7%9b%d7%99%d7%9d/%d7%9e%d7%a8-%d7%a1%d7%95%d7%9b%d7%a8%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%a6%d7%91%d7%a2%d7%95%d7%a0%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%a4%d7%a8%d7%a7-1.html

ואני ידעתי שזהו הסוף.
השפלתי ראשי והסתכלתי על נעליי החומות והבלויות תוך כדי שהתחלתי להרגיש סחרחורת איומה. הרגשתי כאילו עוד שנייה אני עומדת ליפול אל תוך בור עמוק וחסר תחתית. זו הייתה התחושה.
כמה שניות אחרי שהמורה הגיעה והתכוונה לפתוח בשיעור, התעלפתי ונפלתי ארצה.
המורה וכל התלמידים רצו לבדוק אם אני בסדר וחברתי מיכל התקשרה לאמבולנס, ורק שני אנשים לא שמו לב בכלל למה שקרה לי- איתמר ונעמה. הם המשיכו לשבת עם זרועות כרוכות אחד בשני ודיברו בלחש על כל מה שמטריד אותם.
התעוררתי לתחושות טלטול ורעש צפירות כשמיכל ואמי הסתכלו עליי מלמעלה ותהו אם אני בסדר. תוך כמה שניות הבנתי שהתעלפתי ושאני בתוך אמבולנס. לא רציתי לשאול איפה אני ומה קרה לי- זו יותר מדי קלישאה, וידעתי בדיוק מה קרה. ראיתי בזווית עיני השמאלית את בית החולים, ודקה לפני שהוא הגיע- קרה דבר הזוי ונוראי.

האמבולנס פנה פנייה חדה ימינה- הכיוון ההפוך מבית החולים, ועצר בפתאומיות. לאט לאט כולם נעלמו, כאילו התפוררו. רק אני נשארתי שוכבת באמבולנס שהתחיל לנוע בצורות משונות, למרות שהנהג התפורר ונעלם גם הוא. לאחר מכן התחלתי לשמוע קולות מוזרים וראיתי מישהו נכנס באיטיות מדלת האמבולנס.

מר פינקי, שד האושר שלי. זה מוזר. בדרך כלל יש לו כניסה מרשימה ככל שאר השדים שלי. הוא היה קטן אפילו יותר מבדרך כלל והיה לו צבע ורוד מעופש. הוא נראה תשוש, כמעט מקומט, כמעט… זקן.
הוא צעד אליי ונשען על כף ידי, התנשף מעט לפני שהתחיל לדבר.
"אני… אני מאוכזב ממך." פסק, ואני התחלתי להרגיש מסך שקוף נופל על עיניי, של דמעות.
"כמה אושר נשאר לך?" שאל אותי בכעס, אבל בשקט בשקט. באופן כמעט מעורר רחמים.
"טיפה אחת", לחשתי ודמעה ראשונה ירדה על לחיי.
"טעות." השפיל את ראשו מטה. "נשארו לך אפס. אפס טיפות אושר. את יודעת מה זה אומר? אני אמרתי לך, לא?" הגביר מעט את קולו ונשמע כאילו גם הוא עומד לדמוע.
"שאני צריכה למות, מר פינקי", נחנקתי והשתעלתי קלות לאחר שהרגשתי לחה עוברת בגרוני.
"נכון." הכריז בנימה אפרורית.
בשלב זה קמתי לאט ממיטת האמבולנס. מר פינקי נשאר יושב על המקום שהייתה בו ידי לפני רגעים אחדים. אספתי אותו אליי.
"אני מצטערת מר פינקי. יש משהו שאני יכולה לעשות?" שאלתי בייאוש וקירבתי אותו אל לחיי הרטובה.
"אני לא יודע." לחש וקפץ מכף ידי אל רצפת האמבולנס ויצא בשקט, גנח תוך שפתח את הדלת והסתלק.
נשארתי עומדת על האמבולנס וארשת פנים מיואשת על פניי.
חשבתי על הכל לרגעים אחדים, עד ששמעתי קול מוכר מאחוריי.
"תראו, תראו, תראו," הכריז מישהו בלבביות מאחוריי ואני הסתובבתי בבת אחת ובכלל לא הופתעתי לראות את מר סוכריות צבעוניות מסובב את מקלו המעוטר באוויר כשחיוך מרושע מרוח על פניו.
"לא, לא, לך! נשארה לי טיפת אושר אחת אחרונה ולא אתן לך לקחת אותה ממני!" חיקה ברשעות את מה שאמרתי לו אתמול בלילה.
"אז נחשי מה?" חייך, התקרב אליי וליטף את סנטרי פעם נוספת.
שתקתי.
"נו, תנחשי!" חייך ונהנה מאוד ממעמדו כרגע.
עדיין שתקתי.
כל נער שדים יודע שכשד השנאה שלו מנצח אותו, אסור לו להודות בזה. זה יכול לגרום נזק עוד יותר גדול ולשלח את הנער למשפט השדים- שכבר ברור מההתחלה שהוא מפסיד בו. מה זה גורם לשד השנאה אתם שואלים?
כל שדי השנאה בעולם מתחרים על מקום אחד ויחיד- מלך שדי האופל. כל שדי האופל באים מהסמטה הנוראה ביותר בעולם השדים, שמיועדת רק להם. שדי השנאה, הפחד, המזל הרע והמוות- כולם באים משם, ומלך שדי האופל יכול לעשות הכל- אפילו לשלוט בשדים הטובים. וזו הסיבה שמר סוכריות צבעוניות כל כך מרושע.
"אני רוצה שתנחשי!" צעק פתאום מר סוכריות צבעוניות והעיר אותי ממחשבותיי. מר סוכריות צבעוניות אף פעם לא צועק. הוא תמיד לוחש בעוקצנות ומחייך את חיוכיו המרושעים. אבל זה לא היה המצב.
מר סוכריות צבעוניות נקש באצבעו.
'נו מה חדש, כל הזמן נוקש ונוקש ו…' לא הספקתי לסיים את המחשבה כשראיתי שכל שדיי הרעים מקיפים אותי מכל הצדדים.
מוריארטילה, שדת המוות שלי, אחזה במר פינקי המסכן בכל אונה וכוחה ואיימה להרוג אותו לנגד עיניי. מרוב עצב ופחד כמעט התעלפתי עוד פעם אבל שד המחלות שלי, מסייה דפלור, נקש באצבעו ולא נתן לי.
"מה עומד לקרות עכשיו?" חייך מר סוכריות צבעוניות וכך גם כל שדיי הרעים.
השפלתי את ראשי ארצה עוד הפעם, ואז- ראיתי הבזק אור כלשהו מלמעלה. הכל התחיל להימתח בצורה מוזרה. לשנייה נראה שהזמן עצר.
עיניי נעצמו למספר שניות, וכשפקחתי אותן,

מצאתי את עצמי במעין… מקדש.