מרד פרק 6

כשאנחנו מגיעים לזירה הדבר הראשון שעושים לנו זה לכבול אותנו בשלשלאות בתוך כלובים מסביב לזירה, איתי בכלוב כלואים עוד שני ילדים: אחת היא ילדה עם חום-זהוב חלק, הוא אסוף הקוקו מתוח ואני מבינה שהיא ודאי מאיזו עיר עשירה יותר, למעט אנשים יש גומייה בימינו, העיניים שלה כחולות ומערבלות והיא שחומה עם מעט נמשים.
היא אומרת לי בנעימים ששמה גלוריה, מכל האנשים שראיתי שהובלו איתנו לכלובים היא הכי מטופחת והכי נשית, כשאני מביטה על פלומת השיער על רגלי אל מול רגליה החלקות והשזופות אני מרגישה קנאה קלה.
אפילו בתור הבת של ראש העיר, בעיר שלנו כמו בהמון ערים אחרות אין שום סיכוי להרוויח מספיק כסף כדי לעשות שעווה.
השני קורא לעצמו ג'ון רוקס, הוא מעדיף את שם המשפחה שלו כי הוא אומר שהוא יותר מיוחד ויפה.
גם לו יש שיער חום-זהוב אבל נוטה יותר לחום כהה, העיניים שלו ירוקות והוא רזה במידה בלתי אפשרית, לא צריך לחשוב פעמיים כדי להבין שהוא הגיע מהערים העניות ביותר, אולי מהעיר שבה שותלים ומטפחים את כל הירק, יש שלושה ערים כאלה בארץ וכולם יודעים שמשפחות שם עובדות בתת רמה של תנאים ולא יכולות לספק לעצמן לפעמים אפילו לחם.
שיחה קצרה איתו מאשרת את טענותיי לגביו, הוא מספר לי שיש לו עוד שישה אחים, בעיר שלו מנסים ללדת כמה שיותר ילדים כדי שלפחות אחד ישרוד וגם כדי לקבל פטור קצר מהעבודה הקשה, למרות שחשבתי שקשה אצלם בעבודה כשהוא מספר לי על שעות העבודה הלא נוחות, שתיים עשרה שעות למשמרת, לפעמים בלילה, ועל גיל הגיוס לעבודה שהוא עשר אני מבינה שהחיים שלי ממש נהדרים.
אני לא מספיקה לשאול איפה אנני ופרננדו לפני שמכניסים נער גבוה וכובלים אותו לידינו, הוא שמנמן אבל חטוב, רואים שהתאמן הרבה. יש לו שיער שחור קצוץ בתספורת צבאית ועיניים שחורות מרושעות שמצומצמות לחריצים זעירים, הוא מביט בי לשנייה ואז אומר: "אני סירג. מהעיר הצבאית. ואת?"
"אנג'ל ניקון." אני אומרת בשקט.
"את הבת של ראש העיר, נכון? כל הרשת סוערת בגללך. גם בגלל הסרטון של אבא שלך וגם בגלל העובדה שאת נשלחת לזירה למרות הכל. גם אחותך כאן?" הוא שואל.
"כן. אל תתפלא, אבא שלי שונא אותי, הוא בכלל רק האבא החורג שלי." אני אומרת.
"את שונאת אותו?" שואל.
"כן, ואתה? אתה אוהב את ההורים שלך?" אני שואלת.
"אין לי הורים."