מרד פרק 5

במהלך חצי החודש האחרון אני ופרננדו למדנו להתגנב היטב, עם כל פעם ביער השתפרנו בחץ וקשת.
התחלנו לקחת את אנני איתנו, לימדנו אותה הכל, כל מה שידענו. את הבשר מהחיות שהרגנו היינו מוכרים בשוק, אין דרך טובה מזאת להרוויח כסף.
בסופו של דבר היום הגדול הגיע, החגיגות החלו, אני ופרננדו הצלחנו לאכול ארוחה אחרונה של מרק ואז נאלצנו ללכת לכיכר העליונה, שם יודיעו על המתחרים חסרי המזל של החודשיים האלו.
ברור שאף אחד לא שמח לקראת זה אבל העיר האחרונה שהייתה עצובה בחגיגות נמחקה מעל פני השטח ומאז כולם מאושרים בחגיגות גם אם מבפנים כולם רוצים לבכות וליילל.
אני אוספת את השיער של הבלונדיני הארוך שלי בצמה וקושרת אותה בתסרוקת עגבניה על ראשי, השיער שלי כל כך ארוך עד שאם אפזר אותו הוא יכול להגיע לי עד הברכיים.
אני אף פעם לא מתאפרת, כך שפני נותרות כפי שהן: פשוטות מאוד.
אמא שלי עושה לאנני תסרוקת מגוחכת כל כך שאני רוצה לבכות, אבל אין לי זמן כי פרננדו כבר מחכה לי, לבוש בבגדי עבודה של המפעל, ילדים מתחת לגיל שש עשרה עובדים רק בימי החופש כך שאני יודעת שהוא התלבש כך רק כדי לעצבן את הפקידים של השליטים הגדולים.
אנחנו הולכים לכיכר בשתיקה, כולנו יודעים שאחד מאיתנו ימות, אם לא שנינו.
בסופו של דבר אנחנו מגיעים לכיכר, שם כולם כבר התאספו מזמן, הברכות כבר הוקראו וכל החיוכים המזויפים כבר הוסרו, כעת רק רוצים לדעת מי המסכנים שיבחרו.
הקריינית המאושרת והמנותחת מקריאה מהכרטיס באושר, אני חושבת שהיא היחידה שבאמת שמחה כל חודשיים מחדש שאנחנו נשלחים לאבדון שלנו, ובעיקר שלא נחזור.
"הרשומים השנה הם: פרננדו מקרדון" פרננדו עולה לבמה ונותן לקהל להזיל כמה דמעות בלתי נראות כשהוא אומר בצחוק: "אם לא אחזור אמרו לאמא שלי שתמיד אהבתי יותר את אבא."
הקהל לא נותר אדיש וכמעט כל החיוכים נמחקים.
"אנג'ל ואנני ניקון!" היא מסיימת להקריא וכשאנחנו עולים לבמה ואני אומרת ברוב חכמתי: "אני כל כך מצטערת אם אחותי הקטנה והמסכנה לא תחזור! תראו את אהבתכם אליה ובמקרה הצורך קברו אותה ליד אביה!" כל חיוך שנותר נמחק מפניהם של האנשים.
כולם יודעים שזה לא בסדר שנשלח לזירה, אסור לנו. כל מה שהם יכולים לעשות זה להניד אלי ולהגיד יחדיו: "מבטיחים לך!"
אני מביטה בהם כשדמעות ממלאות את עיני, מורידים אותנו מהבמה ואנחנו מוכנסים לרכבת קטנה ועלובה, כל מה שהעיר שלנו יכולה לספק.
"להתראות." אני לוחשת לחלון שמאחוריו מתגודדים האנשים הזועמים, הרכבת יוצאת לדרך כשאני קורסת על הרצפה ומתחילה לבכות.