מרגיה פרק 3

אליס מביטה לשני צידיה ואחורה. כשהיא רואה שהשטח נקי היא אוחזת בידה של הבחורה. ענייה נעצמות ונפקחות כשהן זוהרות. אליס מעבירה את מחשבותיה של הבחורה לראשה, היא מפשפשת בזיכרונה ומחפשת מה היא יודעת. אליס מוצאת מהר מכפי שחשבה את מבוקשה לא בטוחה אם זה בגלל חדות המחשבה של הבחורה, או בגלל היותה בת אנוש. רק אז מבחינה במבטה המבועת של הבחורה. ענייה של אליס חוזרות לצבען הזהוב והיא מביטה בשותפיה. "תטפלו בזיכרון שלה בשבילי?" היא מדמה מבט מתחנן. תיבו ונופך מושכים בכתפיהם בשביל לרדרים זה פשוט מאוד. הם מסתכלים בענייה של הבחורה שהחלה נושפת במהירות. "תיהיה איתי" תיבו אומר לה ואוחז בידיה. הוא מביט בענייה ואז על התג שלה. הבחורה קיבלה שם. "ג'ס תשארי איתי" הוא פותח את כף ידה ומשרטט מספר חמש, מעלים את חמש הדקות האחרונות ממוחה. ג'ס נושמת במהירות לרגע וברגע שאחריו מחייכת. שלושתם מזדקפים. "היה לי העונג לפגוש אותכם" היא אומרת. כשהם עולים במעלית לכיוון חדריהם תיבו ונופך נועצים באליס מבט."היא ראתה פה מעורים הם החזקו תמונות שלנו, הם עזבו אתמול. אגב, נופך היא חושבת שאתה חתיך ותיבו עליך היא ממש דלוקה" היא דוחפת לו מרפק בצלעות. המעלית נפתחת הם יורדים ומתחילים ללכת במסדרון, מחפשים את חדרייהם. "ואוו" נופך נעצר לרגע. "שערה של מעור, זו הדרך שלנו להשיג אחת, חייב לגלות איפה הם היו." נופך נראה נרגש,"אני חושב שבקרוב אנוויל לא יהיה בין החיים" חיוך ננסח על פניו. "אתה יודע שעוד אין לך שערה של מעור ועוד יש לך קרב מולו לנצח וזה בהתחשב שהתאוריות שלך נכונות" תיבו אומר ומושך בכתפיו."תמיד אתה חייב לנחס?" נופך מחייך חצי חיוך לתיבו." לא, רק שאני עייף" תיבו מפהק "אגב בגלל אנוויל שכחתם לשאול איך היה היום" תיבו מרים את גבותיו לעברם, עכשיו הם כבר הגיעו לחדריהם "איך היה?" אליס שואלת."נפלא! הם קיבלו אותי, הפרויקט הראשון שלי זה פרויקט של עיר נכים. אל תשאלו אותי זה הנדוס קשה.. אבל לפי מה שהבנתי בעיר הזאת יגורו בעיקר לא נכים, מה שהופך את המצב למסובך יותר, אבל זה משהו יותר רשמי…" הוא מפהק במילה האחרונה. "סחטיין אחי" נופך תופח לו על השכם."לך לישון, אני ונופך נחפש שערה אם נצטרך אותך אני אזעיק אותך." אליס אומרת."שכחת שנפצעת היום?" נופך מרים לעברה גבה." האמת שכן" היא מגחכת ופותחת את מנעול חדרה," רבע שעה ואנחנו פה נופך" הוא מהנהן וכל אחד נכנס לחדרו.
אליס מביטה בחדרה, זמן רב לא ראתה חדר כל כך נעים, מיטה ענקית ניצבה ליד חלון גדול המשקיף אל הים. החדר עצמו היה גדול ושולחן נצב במרכזו עליו מונחת סלסילת פרות טריים ובקבוק יין, ארון לבן הוצב בקיר מול המיטה. היא רצה אליו לבדוק אם יש בו מראה ואכן לשמחתה הייתה שם, היא השאיר את הארון פתוח והסתובבה להביט בקיר הדלת, עכשיו היא הבינה למה הרגישה כל כך טוב, קיר הדלת היה עשוי מראה.
דבר זה גרם לחדר להראות גדול אף יותר, אליס חייכה ובמהירות החלה פורקת את חפציה, מבחינה ברבע השעה שחלפה לה.
דפיקות דלת נשמעו.
"כן נופך"
היא כמעט וממלמלת כשהיא עדיין קבורה עמוק בארון, מסדרת את חפציה. הדלת נפתחת ונסגרת, צעדים מתקרבים לעברה.
הצעדים הם לא של לרדר, הצעדים שייכים ליצור אחר.