מרגיה פרק 1

אליס לא הייתה מרגישה בנוכחותו של תיבו לולא היה אחיה. תיבו נכנס על קצות אצבעותיו לחדרה, היא ישנה אך בכל זאת מודעת בכל חושיה שהוא שם. הוא היה נוהג לעשות זאת לילות רבים מאז שאנוויל רצח את הוריה, עכשיו היא הייתה המרגיה היחידה בעולם.
להיות מרגיה צעירה כל כך ובודדה כל כך זה קשה, לאורך ההיסטוריה המרגיות היו חיות בקבוצות בכדי לשרוד. אך העולם גבר עליהם, כולם צדו אותם ואליס נשארה בודדה. היא יצרה לעצמה מאין משמר קטן שבו אחיה ונופך נמצאים. נופך היה כאחיה, לרדר. הכוחות שלהם היו שונים כל כך משל מרגיה, אף אחד לא ניסה לצוד אותם עד שהחלו לכפות על המרגיה והיו עוד מיליונים כמוהם. את נופך הם הכירו לפני שנה, הוא שוטט במדבר, הוא טען שהוא צד את אנוויל, זה הגיוני, רבים רדפו אותו, כשם שרדפו את המרגיות, אך איש לא הבין, אם לא יהיה מרגיות בעולם העולם ישתנה ללא היכר, לא יהיו פרחים, שמש זורחת, ים או שקיעה, לא יהיו כל אותם רגשות של טיפתה, דלידה ואהבה. כבר בשנים האחרונות הכלו כולם להרגיש שהעולם מתחלש, שגוונם של הפרחים אפור שחור והרגשות מוסתרים מתחת ערימות של פחד ושנאה. אנוויל בוודאי מרוצה, אבל הוא לא יוכל למות לעלום. בשנה האחרונה הם צדו את אנוויל ואף הרגו אותו פעמיים, אנוויל היה יכול למות מליוני פעמים וכל פעם לחיות מחדש בזכור שמרגיה עוד חיה, סיבה נוספת שרבים רצו להרוג אותה. אנוויל היה ההפך ממרגיה הוא היה משמיד של העולם, הרג הוא את כל האנשים סביבו. אך אנוויל מאז ומעולם היה יחיד ונשאר בודד. הוא לא התרבה ולא מת. פשוט ככה אנוויל העתיק משנה צורתו על פי תנאי התקופה. בשנה האחרונה אנוויל התחזק, הוא הרג יותר מתריסר מליון. מישהו היה חייב לעצור אותו. כולם ידעו שזה איכשהו קשור למרגיה, "המרגיה היא היחידה שיכולה לעצור אותו"
"המרגיה צריכה למות כדי שיהרגו אותו"
"מוות למרגיה ולאנוויל"
"המשפחה שלי מתה, ושלכם?"
היו אלו כותרות העיתונים, אליס כבר לא ידע מי בעדה ומי נגדה הכל היה מבלבל כל כך ולכן היא נשארה רק עם אחיה, ואהובה, נופך.
תיבו התיישב על קצה מיטתה ושלא כמו בכל הלילות הוא נקש על רגלה, ענייה מיד נפקחו. כמו בכל פעם שקמה הן זהרו ורק אט אט חזרו לצבען הטביעי, זהב. "אה תיבו?" היא התיישבה. "אני חושש" הוא מולל באצבעותיו את קצה השמיכה, "אני חושש שנופך הוא לא לרדר" תיבו נשא את מבטו לענייה של אליס. "אני חושש שהוא מעור."
אחרי שאחיה הסביר לה מה לעשות היא נענתה לבקשתו.
מעורים היו מסוכנים בשבילה כמעט כמו אנוויל, בימים אלו המעורים היו יד ימינו של אנוויל, טורחים סביבו, מאכילים, עוזרים לו. אולי היה זה קשור לכך שלא היו יכולים להרוג אותו, אבל בשבילה הם בהחלט היו מסוכנים.
אחיה צדק אף מעור לא ירצה לקשור את חייו בחייה לנצח.
ועכשיו היא תלך לבדוק זאת, נופך באסם, מאכיל את הפרות.
"אני יחזור בשש ושבע דקות בערב, תשמרי על עצמך." תיבו תופח על ידה של אליס, לוחץ אותה ויוצא מחדרה. הבקתה קטנה ולכן היא שומעת את צעדיו עד שיוצא מהבית, גם אז היא מקשיבה להם ממרחק מסויים והם מרדימים אותה כמנגינת ערש.
אליס קמה לקול קרקור התרנגולים, היא ממהרת לקום ולהתארגן, היא בוחרת בשמלה לבנה ואחרי ארוחה קלה היא יוצאת לאסם, שם היא פוגשת את נופך. היא נעמדת לצד המראה, כך זה מחזק אותה והשיחה תתנהל ביתר כוחות מצידה.
"אני רוצה ילד." היא פותחת.
נופך מסתובב לכיוונה וזורק לה מבט כאילו היא שתויה, אך כשרואה שהיא רצינית מבטו מתחלף וצל לא מובן עולה על פניו.
"לא"
"בבקשה?"
"לא."
מבט מתחנן מצד אליס.
"אמרתי, לא!"
שליפת אקדח, יריות.
המראה התנפצה.
אליס מגוננת בידייה על ראשה ורצה מכופפת אל פתח האסם. יש שם גללים של פרות, היא יודעת. היא יודעת שהיא תזהר ובכל זאת תדרוך עליהם. מסוג הדברים האלה שתחושת הבטן יודעת. רגליה רצות כשפניה אל רגליה היחפות, רצות בן שברי הזכוכית. היא זכרה איך הוא הזהיר אותה, היא ידעה שזה עלול להסתיים במוות, אבל בכל זאת, ליבה סירב לקבל זאת.
יריות נוספות.
החלון מעליה מתנפץ וממטר של זכוכיות קטנות עף לכל עבר וננעץ בבשרה. היא ממשיכה לרוץ כשזכוכיות בכפות רגליה נעוצות, היא דרכה בכניסה רק על חתיכה אחת וממשיכה לרוץ, היא נשענת על קיר האסם ומסדירה את נשימתה, רק אז הבינה שהיא לא לבדה.
לידה נופך עמד שלוף אקדח, שריריו דרוכים.
היא קפאה במקומה ודמעות צרבו את זוויות ענייה, לא רק הפחד הוא שגרם לכך, הייתה זו גם תחושת הבגידה שגאשה בתוכה. היא שומעת יריות ומחכה לכאב שיפלך אותה. אבל הוא לא הגיע אז היא פוקחת את ענייה ורואה שנופך מכוון את אקדחו לכיוון פנים האסם.
מישהו אחר ניפץ את הזכוכיות.
למרות הסכנה שעוד אינה חלפה אליס כמעט וצרחה מרוב שמחה. הוא לא בגד בה, הוא קיים את הבטחתו. היריות נפסקו באחת וזעקת כאב עלתה מהאסם, אליס הכירה את הקול הזה, הכירה טוב מדי. זה היה הקול של אנוויל מת. זו הפעם השלישית שהיא רואה אותו מת השנה.
נופך מסתובב אליה והיא מביטה הישר בעיניו הירוקות.
"הוא מת"
היא פושקת את ידיה. לפתע מבטו של נופך משתנה ממבט הלם למבט זעזוע. הוא בוחן את גופה של אליס ועכשיו היא נזכרת לעשות כן. האדרנלין השכיח ממנה את הכאב ועכשיו החלה להרגיש את עורה צורב. שמלתה הלבנה קרועה, מלאה כתמי דם ובוץ, רגלה מדממת קשות, נראה שחתך גדול נוצר שם, כל אורך גופה מלא שפשופים, אך היא לא מרגישה דבר מהם פרט לזרועה השמאלית שפועמת בחוזקה. כנראה ספגה ירייה אחת. היא מייבבת עד שהיא מאבדת את ההכרה.
נופך פושט את חולצתו וחוסם את הדם מזרועה השמאלית, הוא מרים את אליס בעדינות ורץ לבקתה. הוא מניח אותה על המיטה ומוציא מנת דם, הם כבר היו מיומנים. הוא פותח לה וריד ומכניס לה מנת דם ראשונה. בזהירות נופך לוקח מספריים וגוזר את שמלתה הוא מפשיט אותה ויודע שהיא בסדר עם זה הם היו במצב כזה או אחר כבר מיליוני פעמים השנה, מאז שאנוויל חזר לשגרה. למרות הפצעים הרבים שמעטרים את גופה יופייה עדיין זוהר, הוא מתחיל לחטא את פצעייה בעזרת דמעות שכבר שמרו, הוא ידע שדמעות טריות יעשו את העבודה טוב יותר, אז הוא מביט בגופה החשוף, שברירית כל כך, נגד עולם שלם היא עומדת. והדמעות מעצמם זלגו. הוא ראה איך במהירות השיפשופים מחלימים ועל הפצעים גלד מתחיל להראות. ענייה של אליס לאיתן נפקחות והיא מביטה בנופך מחוייכת.
"פחדתי" היא ממלמלת בעוד נופך יוצק עלייה כמויות נוספות של דמעות.
"גם אני" הוא ממלמל בהיסך דעת.
"לא, ברצינות פחדתי שאחי צדק, פחדתי שאתה לא האחד בשבילי, פחדתי שאתה אולי באמת מעור"
עכשיו הוא כבר לגמרי הקשיב לה. "אני צד איתך את אנוויל כבר שנה, איך אהיה מעור?"
"ליתר דיוק זה הפעם הראשונה שאתה הורג את אנוויל עצמו, בפעמים האחרות זו הייתה אני אבל אתה הרגת רק את הליבלים שאת זה כל מעור יכול לעשות. זה אחי שהעלה לי את החששות." היא נראתה לרגע נבוכה ואז המשיכה "הוא הצביע על זה שמעולם לא הרגת את אנוויל, על זה שידיך מחוספסות – עכשיו אני בטוחה שזה באמת רק משנים של לחימה- אבל הבוקר הוא גרם לזה להראות הגיוני ממש, הוא צחק עליי על זה שהתאהבתי באויב שלי, על זה שאני באמת פצצה מתקתקת. הוא אמר לי שאני מוחרכה להתרחק ממך." אליס מתיישבת ומפנה מעט מקום לנופך, הוא מביא לה לשתות מעט דמעות ומכסה אותה בשמיכה, הוא מתישב לידה ומלטף את כף ידה, מצייר מעגלים דמיוניים עליה.
" אז הוא אמר לי לבקש ממך ילד שאם אתה מעור אתה תתנגד בתוקף כי ילד איתי יקשור אותך אליי לנצח. ואף מעור לא ירצה את זה, ואז שמעתי יריות וחשבתי שעליתה עליי שגיליתי אותך, יריית במראה שזה מחליש אותי, הייתי בטוחה שאני קרובה למוות. לא הייתי מוכנה לזה הייתי צריכה את אחי איתי, אז ברחתי"
הוא נאנח ומביט בענייה.
"אנוויל בא מאחוריך אז יריתי לכיוון המראה, היא מחייה לא רק אותך אלא גם את אנוויל, רציתי להגיד לך לברוח אבל כבר ראיתי שברחת, אנוויל ניפץ מעליך זכוכיות ואני לבינתיים חתכתי את ידי והתקרבתי אליו, מרחתי עליו ואז יריתי עליו, עוד לא כיוונתי במדויק על הדם כי רציתי לפחות לעקב אותו, הוא היה חדור מטרה וענייו לא משו ממך, ראיתי אותך רצה לכיוון החרא של הפרות וידעתי שתדרכי אבל לא היה זמן-"
" גם אני ידעתי" היא מודה ושניהם מחייכים." בכל אופן," נופך ממשיך "הייתי צריך עמדה טובה, רצתי אחריך ויריתי עליו, מחפה, הוא רעד מעט והמשיך לירות לכיווננו רק שיצאת מתווך ראייתו הוא כיוון את אקדחו אלי, אבל אני כבר יריתי בדם, הוא מת."
אליס מחייכת ומניחה את ראשה על נופך. נשימותייה שעד עכשיו היו רדודות וצפופות מתחילות להירגע, היא מביטה בנופך ונושקת לשפתייו, הוא נושק לה חזרה.
" אני שמחה שאתה חי"
" ואני שמח שאני לא מעור"
" למה? "
" כי אז היית עוזבת אותי" נופך מגלגל את עניו,
" מי אמר לך שעכשיו אני לא"
"כי את אוהבת אותי" הוא מקניט אותה.
"אל תשכח שאני מרגיה ואתה בכל זאת יוצא איתי, אתה מוכרך לאהוב אותי" היא מחייכת לכיוונו.
"אני אוהב אותך"
"אני אוהבת אותך"
אליס מניחה את ראשה על זרועו שעוד חשופה כי חולצתו ספוגה בדם, ומחייכת.
אט אט היא נרדמת.