מקום שאליו אפשר לברוח *פרק 2*

*קודם רדו ל-רציתי להוסיף*

~נק' מבט של איימי~
ישבתי בחדרי על פוף* כחול סרוג, בוהה בחלון הסגור, שכבר במשך חצי שנה לא נפתח, כדי שלא אוכל לראות את הנוף הנשקף מחלוני. אני גם לא יוצאת מהבית כדי לא ראות את המקומות שיש בחוץ.
זה יכאיב לי מידי.
המשכתי לבהות בחלון הסגור, כנשמעה הקריאה של סבתא שלי, "איימי, את זוכרת מה קורה מחר, נכון?" שאלה. ניסיתי לאמץ את זכרוני, אך לא ידעתי מה קורה מחר.
הדבר היחיד שתפס מקום במוחי כבר במשך חצי שנה היה הוא… ודווקא את המחשבות עליו רציתי לסלק מראשי, כדי להפסיק לסבול סוף סוף.
"חכי רגע, אני תכף באה!" קראתי לה בחזרה והלכתי אל הסלון, שם סבתי ישבה, רואה כתמיד תוכניות על החיים וכל מה שמהווה סכנה לבריאות. "את רואה, איימי? אפילו שם אומרים שזה ממש לא בריא לשבת כל היום בבית, שלא נדבר על כל כך הרבה זמן שאת נמצאת בבית! חייבים לנשום אוויר צח, ואת אפילו לא מסכימה לפתוח את החלון!" אמרה בטון דיבור שנשמע כמו נזיפה, אך ידעתי שהיא לא כועסת, היא רק דואגת, אחרי הכל, אני הדבר החשוב היחיד שיש לה, והיא, כעת, הדבר היחיד החשוב שיש לי.
בכל זאת, היא זאת שמגדלת אותי-מה שההורים שלי לא הסכימו לעשות.
"סבתא, את דיברת על משהו שאמור לקרות מחר," החזרתי אותה לנושא הדיבור המקורי, ולקחתי לידי את סנואו (שלג), החתולה הלבנה שלי ושל סבתא.
"מחר את כבר נוסעת למחנה לאומנויות, אני כל כך מאושרת שסוף סוף תצאי מהבית!" קראה בשמחה.
'וואו, איך יכולתי לשכוח?!' זו הייתה המחשבה היחידה שהגיעה אל ראשי. הייתי שם גם בשנה שעברה ומאוד נהנתי, והכרתי חברים…
חברים…
גם כאן היה לי חבר, שהיה בהתחלה חברי הטוב ביותר, ומאוחר יותר הפך לבן הזוג שלי.
הוא היה אחראי, מה שאני לא, הוא היה מתחשב ומבין, ואני הייתי זקוקה למישהו שיבין, הוא תמיד הקשיב, ואני הייתי חייבת להוציא, הוא אהב אותי, ואני ממש אהבתי אותו…
אך יום אחד, קרה הדבר הנורא.
השנה, ב-23.1-תאריך שנחרט לנצח במוחי, ועוד שבוע לאחר יום ההולדת שלי, הוא נהרג בתאונת דרכים.
מאז, אני פשוט לא יוצאת מהבית, ולא מסתכלת על הנוף הנשקף מהחלון, כי כל מקום מזכיר לי אותו, בכל מקום קרה לשנינו משהו, עצוב או שמח, וכשאני נזכרת בו-מה שקורה כשאני מסתכלת החוצה, הכאב פשוט חזק מידי.
עד עכשיו, אפילו לא הצלחתי להכריח את עצמי לבוא לקבר שלו.
"נו, למה את שותקת?" שאלה סבתי. ליטפתי את סנואו שגרגרה בהנאה, ואז חשבתי שוב על המחנה. יכול מאוד להיות שזה טוב שאני אלך אליו…
סוף סוף אני לא אצטרך להיות בעיר הזאת, שבה כל דבר מזכיר לי אותו, את אהבת האמת שלי, שכבר אינו בחיים, ולא אצטרך לסבול מהמאבק שלי עם עצמי אם ללכת סוף סוף לקברו, או לא, כי לא תהיה לי אפשרות ללכת לשם.
כן, אני אולי בורחת מהמציאות-והמציאות היא שהוא אינו בחיים, ואני חייבת להתגבר על זה, אבל לא מצליחה, אך זה הפתרון שאני מוצאת…
"אני אלך לארוז את הבגדים ושאר הדברים, סבתא." אמרתי והנחתי את סנואו, שהתמתחה להאנתה, ואז נישקתי את סבתי בלחייה והלכתי אל חדרי.

~נק' מבט XXX**~
"נו כבר, אח גדול, אתה מוכן?" שאלה אותי לוסי, אחותי הקטנה. "כן, כן, ברור!"קראתי לעברה, ובזמן שאף אחד לא ראה דחפתי חפיסת סגריות אל התיק שלי.
אמא שלי חושבת שאני כבר לא מעשן, אבל האמת היא שאני כן. והשבעתי את אחותי שלא תספר לה שאני ממשיך לעשן, כדי שלא תילחץ-מה שבטוח היה קורה אם היא הייתה מגלה.
אני מפחד לדעת מה היה קורה אם היא הייתה מגלה עלי את הכל.
"נו, יאללה, יוצאים!" קראה אחותי ושנינו יצאנו מהבית. אמא כבר חיקתה במכונית הבי אמ וי*** השחורה שלה, וחייכה אלינו כשראתה אותנו.
בשנה שעברה, כשלוסי גררה אותי למחנה הזה לאומנויות, לא הייתי מרוצה במיוחד. אבל גיליתי ששם הרבה יותר עדיף. שם אני לא גונב, כמו כאן, ושם אין חבר'ה שחייבים לך כסף או שאתה חייב להם…
שם אפשר להיות פשוט אתה, בלי החיים המנוטפים האלה של גנבה, מכות וכל הדברים בסגנון…
"אמא, תסעי מהר! אני כבר רוצה להגיע לשם!" אחותי קראה בהתרגשות והתחלנו לנסוע.